האהבה שלי אליה היא כואבת.
כואבת כי היא לא יודעת עליה. ואני חושש שגם לא תדע, לעולם.
אני מבלה את היום במחשבות ואת הלילה בחלומות - כולם עליה. אבל
היא לא תחשוב עליי ולא תחלום עליי.

היא לא רואה אותי בצורה הזו. בשבילה אני רק ידיד. אני רואה
אותה כיותר מזה, אך אני בודד בדעתי.
כשאני איתה, העולם משתנה.
הוא שמח יותר, מלא חיים יותר, רק איתה.
היא לא יודעת איך אני מרגיש כשאני מדבר איתה, כשאני נוגע
בידיים שלה, כשהיא צוחקת. בשבילי הצחוק שלה הוא מוסיקה נפלאה
שגדולי המלחינים לא השכילו להגיע לדרגתה.
כשהיא צוחקת אני המאושר באדם. כשהיא עצובה אני בוכה בשבילה.

היא לא יודעת עד כמה אני רוצה לראות אותה שמחה וצוחקת, והיא גם
לעולם לא תדע.
העולם הקסום שלי איתה הופך בן רגע לעולם אפל, מנוכר וכואב.
כואב בגלל שהיא לעולם לא תדע. לעולם לא יהיה לי אומץ לגלות להץ
הכאב שלי עכשיו הוא אין ואפס לעומת הכאב שיצפה לי אם היא תדחה
אותי.
אני מעדיף לסבול היום מאשר להסתכן בדחייה שלה מחר. עולם המחר
שלי יהפוך לעולם חסר משמעות וחסר מטרה.
אני כל כך רוצה לפרוץ החוצה ולגלות לה איך היא יכולה להפוך את
השמיים לכחולים בימים גשומים, אבל אין לי כוחות לכך.
אני מחכה לרגע בו היא תתן לי מילה אחת, רמיזה, הכל, שהיא חשה
רגשות כלפיי.  התקווה הזו היא שמחזיקה אותי בשפיותי אל מול
הכאב.

היום יש לי רגעים קטנים של אושר, כשהיא צוחקת. מחר אני עלול
לאבד גם את  זה.