סוף הרומן. אתה כבר לא שלי יותר.

לא. אל תרחם עלי.
אני לא זקוקה לרחמים. אני ילדה גדולה.
ילדות גדולות לא בוכות.
הם ממשיכות הלאה.
אני אמשיך הלאה, בלעדיך. עוד תראה אותי מאושרת.
לבד. לבד בעולם.
בלי אף אחד שיחזיק לי את היד.
אף אחד שירחם עלי.
בלעדיך.

להתגבר זה קשה. להתגבר על שנה מהחיים.
לזכור, או לשכוח?
לשמור, או לברוח?
להתגבר.
עליך.
להמשיך.
בלעדיך.
לנצור את רגשות האהבה.
ולהעלים את רגעי הכאב.
את המריבות. את השקרים.
השינויים. הקללות. המכות.
הכול נעלם.
רק האהבה שלך נשארת.
אצלי בלב.
בחלל הענקי שיצרת בו.
רק הנשיקות העדינות שלך.
רק החיוך היפה שלך.
רק שבריר שנייה מהרגש שלך.
זה מספיק.
זה יותר מדי.

אתה תזכור אותי?
תמשיך לחשוב, לאהוב?
משהו ממני יישאר אצלך.
משהו חייב להישאר.
להתגבר על שנה מהחיים, זה קשה.
אתה תזכור את העיניים שלי?
את הפעם הראשונה שנפגשנו.
את הצחוק שלי.
את הקנאה. בחברה לשעבר שלך.
את הטירוף.
את התלות. את האהבה החונקת.
את הדמעות.

אתה אמרת שילדות גדולות לא בוכות.
אני ילדה גדולה.
הפסקתי כבר.
אל תכאיב לי יותר.
אל תקרא לי מטומטמת.
אל תרביץ לי.
רק רציתי לאהוב אותך.
הנה, אני לא בוכה יותר.

היא מיוחדת מספיק בשבילך?
היא ילדה גדולה.
היא אף פעם לא בוכה.
אין לה על מה.
אתה לא מכאיב לה נכון?
אתה מחייך אליה.
את החיוך היפה שלך.

אני פה.
אם תחזור.
כשתחזור.
כשתבין שהיא מזויפת. שיש לה מישהו אחר.
מישהו אחר שמחזיק לה את היד.
מישהו אחר שמנשק אותה בעדינות.
מישהו שהוא לא אתה.
זה עצוב.
זה עצוב נכון?
עכשיו תורך מתוק שלי, לבכות.
כן. אני מרחמת עליך. אתה ילד גדול.
ילדים גדולים לא בוכים.
הם ממשיכים הלאה.

אני אמשיך הלאה, בלעדיך. עוד תראה אותי מאושרת.
אני לא צריכה אותך יותר.
כבר קיבלתי שבריר שנייה מהרגש שלך.
מתוק שלי, זה מספיק.
זה אפילו יותר מדי.