"אינעל ראבאק השעון המעורר הזה", חשב לעצמו בעודו מתהלך
כסהרורי לעבר המדף עליו נח המכשיר המקולל. הוא תמיד היה שם
אותו רחוק מהמיטה כדי שיצטרך לקום לכבותו מבלי שתינתן לו
ההזדמנות לחזור לישון אחר כך, שיטה נהדרת.
הוא לחץ על הבליטה הקטנה בקידמת השעון והביט בו - השעה הייתה
רבע לשבע
"קוסאמו השעת אפס המחורבנת הזו" רטן והחל לעשות את דרכו לכיוון
המקלחת, אוויר החורף הצונן הזהיר אותו שלא לעשות זאת - "יהיה
לך קר אחר כך ואתה תסבול" לחש איזה קול פנימי מסתורי.
אך קול פנימי אחר, מסתורי עוד יותר לחש לו משהו אחר:
"היות והחוש האסתטי שלנו מפותח עד מאוד, חשוב לנו להיות נקיים
ומצוחצחים, אז מה אם זה בית ספר, אז מה אם זה חורף, אז מה אם
לא בא לנו - אנחנו חייבים להיפטר מהג'יפה של השינה ולהריח הכי
טוב שבעולם...", מאיפה לעזאזל הגיע הקול הזה הוא לא ידע - אבל
מה זה משנה, בשבע וחצי יש שיעור ספרות, יאללה.

הוא הוציא את הפיתה המופשרת מהמיקרוגל ומרח אותה בשוקולד, "גם
כן ארוחה מזינה", חשב לעצמו, חטף לו תפוז, ארז הכל מהר בשקית
ויצא לדרכו, "רק שלא ירד עלי גשם, אלוהים הגדול שבשמים,
בבקשה..."
אלוהים עדיין ישן בשעה הזו, לאלוהים אין שעת אפס...

הוא הוריד את מעילו ספוג המים ותלה אותו לייבוש על אחד הווים
הקבועים בצד הכיתה.
"שוב איחרת", קיבלה אותו המורה לספרות בהבעה צוננת.
"מצטער זה הגשם" אמר במבט מושפל, כמה קשה להסתכל לה בעיניים.
"שב ותפתח בעמוד מאה שמונים ושתיים - "הגברת עם הכלבלב" מאת
צ'כוב. ומכיוון שאיחרת - אתה קורא!"
זו בהחלט לא הייתה בעיה, "בגלל שאיחרתי אעלק...", חשב לעצמו.
זה היה ידוע שהוא הקורא הכי טוב בבית הספר, הוא תמיד עשה את
ה"יזכור" בטקסים ואפילו עוד שיר אחד או שניים.
והיא אהבה לשמוע אותו קורא, קצת יותר ממה שכולם אהבו... , היא
הייתה מורה לספרות אחרי הכל, ואולי גם קצת יותר מזה...
בעודו קורא לא טרח כלל להרים את ראשו מהספר, הוא ידע טוב מאוד
מה צ'כוב עושה לה, שלא לדבר על ביאליק - וכשמקריאים אותם בצורה
רהוטה ומושלמת כמוהו...
היא הסתובבה סביב הכיתה ומדי פעם התחככה קלות בשולחנו, עוצרת,
נושמת אותו ומתחככת עוד טיפה, הוא חייך והמשיך.
היא נעמדה מול הלוח ולטפה אותו קלות בציפורניה, נותנת להן
לזרום אט אט בחריקה חלושה, הוא חייך והמשיך, הוא יכל להרגיש
אותה מתמלאת מבפנים, נרגשת, רועדת, הוא יכל כמעט להריח את
הנוזלים שעוד רגע ומציפים את תחתוניה...

כשסיים, רק נחרותיו של איציק השמן מהספסל האחורי הפרו את הדממה
שנשתררה בחדר.
היא רקעה ברגלה, "כולם לקום!" צעקה, הוא והיא היו כל כך שקועים
בקריאה עד שלא שמו לב שכל הכתה נרדמה.
למען האמת, זה לא היה כל כך אכפת לה.
הוא הביט בה, בחזה העולה ויורד, הוא ידע שזה לא מהצעקה, הוא
ידע שזה ממנו, והפעם, לא התבייש להביט אל תוך עיניה, חודר אל
תוכה וממלא אותה, הוא הרגיש את פעימות ליבה, את שפתיה הרוטטות
את נשימתה המכבידה וכל זאת במבט אחד.

הוא חייך לעברה.
"קריאה מופלאה", חייכה חזרה לעברו, "אני בטוחה שכל היוצרים
הנהדרים שעזבו את עולמנו יכולים לנוח על משכבם בשלום בידיעה
שהם משאירים את יצירותיהן בידי מקריאים נהדרים כמוך".
פיות נפערו בחדר, חלקם בתדהמה וחלקם האחר סתם בפיהוק משועמם
ועייף.

עיניו ועיניה נפגשו שוב במבט של צער כשהצלצול קטע את המגע
הסוער.
היא ניגשה אליו ולחשה באזנו: "לשיעור הבא תעבוד על "כינורו של
רוטשילד"...".
ואז נשאה את ראשה אל על, "שעורי בית", קראה בקול.
הוא הביט בה אז בעיני הכלבלב שלו, "איך את יכולה לעשות לי את
זה", כאילו אמר
והיא מצידה, לכשקלטה את מבטו, לא יכלה באמת לעשות לו את זה.
"טוב, בינתיים אין שיעורי בית", אמרה, ניגשה אל שולחנה, נטלה
את יומנה ואת התיק ויצאה אל הפרוזדור, לא לפני שנתנה בו הצצה
חטופה כמובן.

הוא ישב וחייך לעצמו חיוך דבילי והדבר היחיד שחשב עליו היה:
"איזה כיף זה שכבר חודשיים אין לנו שעורי בית בספרות...