זה איזה קטע שכתבתי כשנחה עליי מוזה קטנה. לא פיתחתי אותו
יותר מדי ולכן הוא יצא כפי שתקראו בעוד כמה דקות (בתקווה), אך
אפשר להגיד שהכתיבה ה"לא מפותחת" הזו היא כדי להעביר את מסר
הרגשות שלי (אכן, כן, בטח) - קריאה מהנה

אנחנו נוסעים בכביש
מתקדמים לעבר יעדנו
עם המזל שלי בטח בצומת הבא הרמזור יהיה אדום
אני מגביר מהירות, האור הירוק כבר מהבהב ומתחלף לכתום
זה היה צפוי, אני כבר לא אספיק.
אני מאט, לוחץ על הקלאץ' ועוצר מול האור האדמדם החזק.
אני מחזיר להילוך ראשון, כבר היו מקרים שהתחלתי לנסוע על הילוך
אחר בלי לשים לב, כמובן שהאוטו מיד נכבה ואני את הלקח שלי
למדתי.
אני מניח את ראשי בנוחיות על המשענת, מחכה לאור ירוק.
אני מביט על המכוניות שחולפות מול פניי, רק הגיעו לצומת וכבר
ממשיכות הלאה, כאילו אין מעצורים.
אני מטה את ראשי ימינה כדי לבדוק לשלומך.
את מסתכלת דרך החלון שלך, שקטה, כאילו לא נמצאת, עסוקה במחשבות
שלך...
כל כך הייתי רוצה לדעת על מה את חושבת.
בנענוע קל של ראשי אני חוזר ומביט על הרמזור.
אדום אכזרי מנצנץ שם למעלה.
אני מחכה לאור הירוק שלי, לאישור שלי כדי להמשיך הלאה, להמשיך
קדימה, להגיע סוף סוף למקום בו אני חפץ להיות.
את עדיין שקטה,  לא אמרת כלום מאז שיצאנו.
אני רוצה לפתוח בשיחה אבל לא מוצא את המילים הנכונות. זה מדהים
איך ששתיקה יכולה להגיד כל כך הרבה.
אילו רק ידעתי מה את מרגישה, מה עובר לך בראש והאם בין מחשבה
למחשבה ובין רגש לרגש גם אני נמצא שם...
המכוניות מסביבי מתחילות לנסוע, אני שומע צפירות ומדי פעם איזו
קללה עסיסית ברקע, אבל אני...
אני עדיין מחכה לאור ירוק.