עד גיל עשר גדלתי בחדר האטום. זה לא סיפור על מלחמה, זה סיפור
על אימא שלי.
אימא שלי רוזה היתה הילדה הכי יפה במעברה. אחרי כמה שנים,
כשהיא נהייתה הבחורה הכי יפה במעברה, סבא הבין שחייבים למצוא
לה שידוך מהר, וככה הוא מצא את אבא שלי שמואל, ששמע על רוזה
היפה ובא כל הדרך מהבית שלו במושבה.
שבוע לפני החתונה דודה מרסלה, האחות של סבא שהיתה צולעת וגם
קצת מכוערת ובעד זה לא התחתנה אף פעם, לקחה את אימא שלי לצריף
של פורטונה.
הצריף של פורטונה, שהיה בעצם סתם פחון מתפרק כמו של כולם, היה
המקום הכי מפחיד במעברה. לא רק הנשים והילדים פחדו כשעברו
לידו, גם הגברים. כי פורטונה, לא סתם קראו לה פורטונה המכשפה.
מבט אחד בעיניים של מישהו, והיא קראה לו שם את הגורל. אפילו
פעם אחת היא לא היתה מפספסת. היא אמרה שהכול כתוב בתוך האישון,
אבל זה רק הפחיד את כולם עוד יותר.
ואליה דודה שלי מרסלה לקחה את אימא שלי רוזה לפני החתונה שלה
עם אבא שלי שמואל. היא אמרה שזה חשוב, שרוזה היפה תדע מה כתוב
לה, בספר הגדול של הגורל, לפני שהיא קושרת אותו בגורל של
שמואל.
פורטונה המכשפה הסתכלה בעיניים השחורות של אימא רגע אחד, אולי
שניים, ותיכף אמרה- כפרות. הדודה מרסלה התעקשה לדעת מה כתוב שם
בתוך האישון של רוזה היפה, אבל פורטונה המכשפה אמרה לה שתצא.
אחרי שנשארו לבד, פורטונה הסתכלה עוד פעם אחת בתוך העיניים,
לראות שלא טעתה ישמור השם בגורל של אימא רוזה, ואז אמרה- יהיו
לך חיים ארוכים, בתי. ואימא הפסיקה לרעוד וחייכה באומץ ישר
לפרצוף של פורטונה המכשפה, וביקשה לקום, אבל היד של המכשפה
עצרה אותה, תקיפה, והקול שלה אמר עוד פעם- כפרה, ואמא שלי רוזה
התחילה שוב פעם לרעוד, וככה- רועדת- היא שמעה את הגורל
שפורטונה המכשפה קראה לה באישון.
אולי בעצם זה כן סיפור על מלחמה. המלחמה של אימא שלי רוזה
בגורל שבאישון.
אימא לא סיפרה לאף אחד מה אמרה לה פורטונה המכשפה בלילה ההוא,
גם לא לדודה מרסלה שאמרה שאם מישהו צריך לדעת זה היא, שבכלל
הביאה את רוזה לפורטונה המכשפה מלכתחילה, ומה זה ככה שהיא
מסתגרת בחדר תיכף לפני החתונה. אבל אימא שלי לא נכנעה. שישה
ימים ושישה לילות הרטיבה את הכרית בדמעות שלה המלוחות, וביום
השביעי קמה בשקט, ובעיניים יבשות התחתנה עם אבא שלי שמואל
ועברה לגור איתו בבית שלו במושבה, רחוק מאוד מהמעברה, והוא לא
שאל והיא לא סיפרה.
רק בלילה היה הקול של המכשפה מהדהד לאימא שלי בתוך הראש, צלול
וחזק: ילדים יפים יהיו לך, רוזה. בריאים, חזקים. אבל ילד
אחד... ואימא שלי בחלום, כמו אז בצריף, מרימה את הראש ושואלת
ילד אחד מה? ילד אחד מה? ופורטונה המכשפה, שאימא לא הצליחה
להיזכר איך היא נראית ורק את הקול שלה זכרה בדיוק, פורטונה
היתה אומרת, כמו אז: ילד אחד, רוזה- ונאנחת- ילד אחד יחזיר
נשמתו לבורא טרם שנתו העשירית. ואז היתה אימא שלי רוזה מתעוררת
עם צעקה תקועה לה בגרון כמו פקק, ואבא שמואל היא מתעורר גם
הוא, ולא שואל רק נד בראשו בחושך ומלטף בזהירות קווצה מהשיער
השחור העבה של הכלה שעוד לא באמת הכיר, ונאנח.
הוא לא שאל גם אחר כך, כשאימא שלי, עם בטן קטנה של חודש חמישי,
אחרי שבועיים שלמים שהיתה מסתובבת בלילות כמו מלאך לבן של
מוות- עוברת מחדר לחדר, ממששת את הקירות ומגרדת עם הציפורניים
בדלתות וחלונות כמו חיה קטנה- קמה בוקר אחד, נכנסה לחדר
המזרחי, שהשמש היתה מציצה אליו כל בוקר, והתחילה לעשות משהו
שנראה לו מוזר.
הוא לא שאל, אבל היה נדמה לו שהיא מרפדת את החדר כמו קן.
היא תפרה יחד סדינים גדולים לבנים ומילאה אותם בקש מהאורווה
ובנוצות מהלול, ובסבלנות רבה חיברה אותם לקירות, כמו ציפוי.
היא הכינה וילונות ירוקים מבד עבה ואטום ורקמה עליהם דוגמאות
מורכבות בזהב ואדום. היא ביקשה ממנו שיקנה בשוק שטיחים רכים,
בצבעים בהירים, וכיסתה איתם את הרצפה.
יום אחד היא הכינה תערובת מקמח ומים ושרף אורנים, וסתמה- לאט
וביסודיות- את כל החריצים במסגרת העץ של החלון. הוא רצה להגיד
שחבל, ושבמילא זה לא יחזיק מעמד, אבל בסוף לא אמר, ובכל מקרה
הוא טעה, כי עוד שנים אחר כך החזיקה התערובת המוזרה הזאת
בחריצים, ואני ומושיק היינו מגרדים ממנה בציפורניים וטועמים
קצת וצוחקים, אבל רק כשהיא לא ראתה.
כשהיא  היתה בחודש התשיעי, כבדה מאוד ומסורבלת, כבר היתה בחדר
האטום השידה הגדולה מהעץ הכהה, עם המגירה התחתונה הרחבה בה
הייתי מתחבאת למושיק כשרציתי להפחיד אותו, הקצוות החדים עטופים
בבד, ובמקום מיטה- היה בחדר מצע רך מבדים נעימים, ממולאים
פלומת אפרוחים צהובה-לבנה, ואימא שלי רוזה הרימה את המבט ופגשה
את העיניים החומות הרכות של אבא שלי שמואל, והאישונים השחורים
שלה הבריקו כשהיא אמרה- כאן הילד שלי יגדל.
ואבא שלי שמואל שתק. הוא יכל להגיד הרבה דברים, דברים כמו למה,
ומה פתאום, אבל הוא שתק.
אחר כך מושיק נולד, גדול וחזק עם הרבה שיער על הראש ועיניים
שחורות-שחורות, כמו של אימא שלנו רוזה, והאישונים השחורים שלהם
ננעצו אחד בשני כשהיא אמרה: נקרא לו משה. כמו משה בתיבה. ואבא
שלי שמואל שתק.
עד גיל שנה היה מושיק לבד בחדר האטום. אז עוד לא קראנו לו ככה.
אני עוד לא נולדתי ומושיק היה תינוק ובמילא לא ידע ללכת. אימא
שלנו רוזה היתה שם איתו כל הזמן, ביום ובלילה, אבל בכל פעם
שהיתה  נרדמת היה אבא שלנו שמואל מרים אותה בעדינות ולוקח אותה
למיטה שלהם.
ואימא לא הסכימה להוציא את מושיק מהחדר אף פעם. אפילו לא פעם
אחת. אבא ניסה, כשמושיק היה בן ארבעה חודשים. הוא לקח אותו על
הידיים כשאימא ישנה על המצע הרך, אבל היא שמעה אותו וזינקה
במהירות, כמו לביאה שחורה, עם עיניים בורקות וציפורניים
אדומות, ואמרה- לא. אבא שמואל אמר משהו שנשמע כמו- שמש,
רוזה... אבל היא הצביעה בשקט על החלון, ואחר כך על המצע. ואבא
שלנו שמואל ויתר.
כשמושיק היה בן שנה, נולדתי אני. קטנה, וקירחת, עם עיניים
חומות ורכות כמו של אבא שלי שמואל, שהביט בי ונאנח. הוא ליטף
את הכתף של אימא, ואמר: נקרא לה זוהרה, שתזהר ותאיר את חייו של
משה הקטן.
מושיק היה ילד חזק עם הרבה אנרגיות בגוף. אחרי הפעם הראשונה
שהוא ניסה לצאת מהחדר כשאימא לא הסתכלה, היא התחילה לסגור
אותה. כשהוא גבה קצת והגיע לידית, היא הוסיפה מנעול כבד.

אני שוכבת על השמיכה שלי. היד של אימא מתרוממת אל הוילון ואור
מציף את החדר.
-תראו, ילדים, בוקר. בו-קר. מה יש בבוקר? שמש. ש-מש. מי רוצה
לראות שמש? בוא מושיק, תראה, הנה עץ. הנה ציפור. צי-פור, מושיק
שלי, אתה יודע להגיד ציפור? הציפור עפה!
-עפה...
-כן, ילד חכם. מושיק חכם. מה עוד מושיק יודע להגיד?
-החוצה...
-לא החוצה. אסור החוצה. א-סור, מושיק. א-סור.

גם אבא שמואל היה בא להיות איתנו בחדר האטום, אבל אחרי הפעם
ההיא בה ניסה להוציא את מושיק, היא לא נתנה לו להיות איתנו
לבד. לפני שהוא היה נכנס, אימא רוזה בדקה טוב טוב את הידיים
שלו, לראות שאין לכלוך מתחת לציפורניים, ודאגה שילבש חולצה
נקיה. אחר כך היתה מתיישבת בפינה של החדר, והעיניים השחורות
שלה עקבו אחרי כל תנועה שלו.
ככה בדיוק היא ישבה כשמושיק היה בן שש ואני בת חמש, כשהמורה
מהכפר הסמוך התחיל לבוא ולתת לנו שיעורים.

אני ומושיק יושבים על השטיח מול המורה שלנו. אנחנו לא אוהבים
את המורה שלנו. יש לו שפם גדול וכמעט שום שערות על הראש. לפני
שהוא מתחיל להגיד משהו, הוא מסתכל קודם על אימא ומכחכח בגרון.
הוא מלמד אותנו לקרוא, ולכתוב, וגם חשבון וגיאוגרפיה. מושיק
אוהב גיאוגרפיה ושונא לכתוב. אני אוהבת לשמוע סיפורים, אבל
הסיפורים של המורה משעממים ובכלל לא כמו האגדות של אימא.
אחרי שהמורה הולך, אני ומושיק נשארים לבד.
-בואי נשחק רב חובל, מושיק אומר.
-טוב, אבל אני הרב חובל.
-איזה טיפשה את, זוהרה, בנות לא יכולות להיות רב חובל!
-למה לא?
-כי... ככה. בחיים לא נגלה ככה יבשת, את לא מבינה?
-אז בוא נשחק את המשחק שמסתובבים עד שנופלים, מושיק!
-לא רוצה, זה משחק של תינוקות.
-אבל אתמול שיחקנו...
-אוף, אין לי חשק לשחק איתך, את לא שווה כלום, את סתם קטנה!
מושיק הולך לקצה השני של החדר ואנחנו משחקים בברוגז עד שאימא
חוזרת עם ארוחת ערב.


-אימא, איפה אבא?
-לא פה.
-אבל איפה הוא כן?
-הוא... בעיר. אבא עובד בעיר ואין לו זמן לחזור הביתה.
-אה.

-מושיק, רוצה לשחק?
-במה?
-יש לי משחק חדש, אבא-שמואל-עובד-בעיר. אתה יכול להיות אבא אם
אתה רוצה.
-טוב, אבל לא עכשיו, תיכף הילדים באים!
-יש!
אני ומושיק מתיישבים ליד החלון ומציצים בשקט. זה הזמן הכי
מעניין בכל היום. אנחנו מחכים לילדים שחוזרים מבית הספר
ועוצרים ליד הבית. תמיד אחרי האבן השנייה שפוגעת בחלון נהיה
הכי מצחיק, כי אימא יוצאת עם מטאטא וצועקת- אני אקרא למשטרה!
ואני ומושיק מסתובבים במעגלים על השטיח ושרים יחד איתם- רוזה
המשו-ג-עת, רוזה המשו-ג-עת!
אבל היום הם לא מגיעים, ואני עצובה. מושיק עושה כאילו לא איכפת
לו, אבל אני יודעת שכן.


אחרי שאימא רוזה שמעה אותנו שרים יום אחד, היא נכנסה לחדר
בעיניים אדומות, ואמרה- אני רוצה לספר לכם משהו.
וככה שמענו בפעם הראשונה את הסיפור על פורטונה המכשפה והגורל
שבאישון. מושיק היה בן שמונה, ואני הייתי בת שבע.
ביום ההולדת העשירי שלך, אימא רוזה הבטיחה למושיק, תוכל לצאת
החוצה ולהיות כמו כל הילדים. מושיק ניסה להגיד משהו, אבל
העיניים השחורות של אימא הבריקו, והיא אמרה- לא לפני.

-מושיק, אתה ישן?
-לא.
-גם אני לא. אתה חושב שזה על אמת, מה שהיא אמרה?
-אני לא יודע. אולי. לא איכפת לי.
-כן? אז למה אתה לא ישן?
-אני עסוק.
-במה?
-אני מתכנן תוכנית.
-תוכנית של מה?
-אני הולך לברוח מפה, ולהיות חייל.
-מה, במלחמה?
-כן, כמו המורה. אני אהיה חייל ואילחם במלא אויבים ולא אחזור
אפילו פעם אחת! מה את בוכה?
אני לא עונה. אני שוכבת בחושך ומדמיינת מה יקרה אם אעבור את
הדלת ואצא החוצה. איזה דברים איומים ונוראים יכולים לקרות לי,
וכמה אימא רוזה תצטער אם זה יקרה. אני מוצאת את היד של מושיק
ומחזיקה אותה בחושך. הוא לוחץ אותה בשקט ואנחנו נרדמים

כשמושיק היה בן תשע, אבא שמואל חזר. הוא חיבק את אימא ושתק.
אותנו הוא לא בא לראות בכלל.

-אימא, מה זה?
-מה?
-הבטן שלך, היא נפוחה כמו בלון! אולי את חולה?
-אני לא חולה, זוהרה, אני בהריון.
-בהריון?
-כן, ובעוד כמה חודשים יהיה לכם אח או אחות קטנים!
-איזה כייף!

יום לפני יום ההולדת העשירי שלו, מושיק קיבל בגדים חדשים.
אימא, עם בטן ענקית של חודש שמיני, הניחה אותם על השידה, נישקה
אותו על הלחי, ואמרה- מחר אתה יכול לצאת. אני אבוא בבוקר להעיר
אותך.

אני ומושיק ישנים מחובקים. אני בוכה ומושיק מלטף לי את
השערות.
-אני אבוא לבקר אותך ואספר לך מלא סיפורים, הוא מבטיח.
אני ממשיכה לבכות.
-אני אבוא בלילה ואפתח את הדלת, ונברח! הוא לוחש לי, ישר לתוך
האוזן.

חודשיים הייתי לבד בחדר האטום, עד שהגיעה התינוקת החדשה. עד אז
כבר הספקתי לתפור לה בגדים קטנים. חלמתי שהיא תהיה הבובה שלי
ואני אשחק איתה כל היום.
אבל התינוקת החדשה לא עשתה כלום חוץ מלבכות ולישון, ואימא רוזה
לא הרשתה לי לגעת בה.

-פסססט, זוהרה?
-מושיק!
-שששש.... איך התינוקת החדשה?
-מעצבנת. מה עשית היום?
-אבא לקח אותי לעיר! ראינו בניינים ענקיים! וגם לים, והיו שם
ספינות אמיתיות!
-תספר לי על הבית ספר!
-אוף...
-יש שם ילדים? ילדים אחרים?
-אמרתי לך כבר שכן. אבל אני לא אוהב ללכת לשם.
-אני יאהב, אני יודעת שאני יאהב! מושיק?
-מה?
-משעמם לי פה בלעדיך. ועצוב.
-אל תהיי עצובה, זוהרה, כבר לא נשאר עוד הרבה זמן.

ביום שלפני יום ההולדת העשירי שלי לא הצלחתי לשבת בשקט.
הסתובבתי בחדר האטום, מקיר לקיר, ושרתי לעצמי שירים.
אחר הצהריים אימא רוזה הגיעה עם שמלה חדשה, ובדקה שאני נקייה.
היא נישקה אותי על הלחי, ממש כמו שעשתה למושיק לפני שנה,
ואמרה-  מחר את יכולה לצאת. אני אבוא בבוקר להעיר אותך.

אני שוכבת על השמיכה שלי בחושך. לידי ישנה התינוקת החדשה,
שנרדמה מזמן. הוילון מוסט מעט ואני יכולה לראות את הפנים
העגולים שלה באור של הירח. יש לה שיער שחור עבה כמו לאימא
רוזה, ומתחת לעפעפיים העצומים, גם העיניים שלה שחורות שחורות.
אני חושבת עליה. לבד בחדר האטום ממחר. בלי מושיק. בלי אף אחד
לשחק איתו. מה היא תעשה. אני לא נרדמת. לא נרדמת.
כשהשמש מתחילה לשלוח קרניים ראשונות דרך החלון, אני קמה בשקט
מהשמיכה. אני לוקחת את הכרית שלי. אני מצמידה אותה חזק לפנים
העגולות של התינוקת החדשה. לבד, בחדר האטום לבד. היא בועטת קצת
עם הרגליים אבל אני לא מפסיקה. לבד.
כשהיא מפסיקה לזוז אני מחבקת חזק את הכרית. אני חוצה את החדר,
מתיישבת ליד הדלת, ומחכה.