לפעמים אני נורא רוצה להיות..אגואיסטית, ולדאוג רק לתחת שלי.
לדאוג שרק לי, תמיד, יהיה לי טוב..וכשאני אתחיל ללכת בשבילים
רעים- פשוט אמצא דרך לצאת מהם, בלי לשים לב את מי אני דורסת
כשאני רצה בשביל להימלט.
אבל תמיד זה אותו דבר. תמיד אני  מבקשת 'סליחה' כשאני רוצה
לברוח, תמיד הולכת לאט לצד אנשים רעים, רק כי זה לא מכובד, או
לא מנומס- פשוט לרוץ קדימה ולהעלם מכל הרוע.
תמיד יוצאת רעה, כשאני רוצה להיפרד, ולהתחיל מחדש.
כאילו זה לא בסדר, שאני רוצה שיהיה לי טוב.
אני רוצה לחיות. נמאס לי להיות זאת שמתנצלת בכל פעם שכואב לה,
או כשנשבר לה... או כשנמאס לה!
נמאס לי לבקש סליחה מאנשים רעים, ונמאס לי לבכות כשאני יודעת
כשזה הסוף.
והכי, הכי... נמאס לי להיות זאת ש..."מבינה".
נמאס לי להבין, שיש דברים שהם יותר מעניינים ממני.
נמאס לי, כל כך נמאס לי שכולם מרגישים צורך לפגוע בגלל שהם
יודעים שאני לא אגיד כלום.
שאני "מבינה", את הנסיבות, ואת הסיבות, ואת כל  הדברים האלה
שאני שונאת להבין.
שאני מבינה מה כולם מרגישים, ומה כולם רוצים, ומה כולם
צריכים... אז את מבינה, אז בסדר- עצם זה הופך אותך לחדר אטום
שדבר לא חודר אליו, לבך לא מתכווץ לשמיעת המילה "לא",
ומותר להגיד לך הכל, ואת תעמדי בזה, כי את תמיד מבינה את כל
התהליך- ולא צריך להסביר לך הכל פעמיים.
"את תמיד מבינה..." המשפט מהדהד בתוך הראש שלי.
כמו שאר הדברים שאמרת לי, שאמרת לי עם המבט הכי יפה בעולם, עם
העיניים הכי טובות בעולם... וחשבת שלא יפגעו... אבל הם פגעו.
אני יודעת, אני מבינה... אני אפילו לא מנסה להיעלב.
אבל הפעם אני לא מבינה,
למה כל זה נותן לך סיבות להכאיב לי כל כך.
למה...אתה מרגיש צורך, סתם להכאיב.