אז?

אז מה? זאת מילה שתמיד שנאתי להגיד. כמו חפיף, כמו חבל"ז, כמו
מילים אחרות ושנואות עלי, שאני אומרת הרבה פעמים ביום. ואני
שונאת לשמוע אותן גם... אבל תמיד מקשיבה לאנשים שאומרים אותם.
בתור בן אדם שסותר את עצמו, אני מכירה את כל הסוגים, את כל
האפשרויות. אני יודעת איזה סוג של 'אז מה?' כל בן אדם מתכוון
להגיד לי.
אבל יש אנשים, שלפעמים ה'אז מה' שלהם גורם לי לחשוב פעמיים
לפני שאני נותנת לעצמי תארים חשובים כאלה.
"אז?" הוא אמר, ואני שנאתי את זה.
ואני אמרתי "מה אז?" ואפשר היה לשמוע שאני מתעצבנת, נבהלתי
לרגע- כי אני שונאת להיות חשופה ושקופה כל כך... זה מין פחד
חדש שפיתחתי לי, מאז שגיליתי שאני ישירה מדי עם אנשים, זאת
אומרת- תמיד ידעתי, רק שבזמן האחרון התחלתי לטפל בזה. לא שזה
עוזר- אבל בכל זאת, זה לא ממש משנה.
"אז מה זה אומר?" הוא שאל אותי, והעיניים האלו סרבו לעזוב את
המבט הלכוד שלי. רציתי לצעוק! רציתי לצרוח 'הצילו! המבט שלך
הורג אותי!' אבל לא היו שוטרים בסביבה.
"זה לא אומר שומדבר." ובזה זה נגמר.
זה נגמר בשומדבר... בשומדבר! במבט אחד, במשפט אחד, זה פשוט
הסתיים, נעלם.
לקחת את כל מה שהיה בינינו- תפסת אותו חזק בשתי הידיים, וזרקת
את הכל לים.
ועזוב, את מה שהרגשת, כי אני כל כך מדוכאת מזה שזה כבר לא
משנה. עלי, לא חבל?!
לא חבל, על כל הרגשות המבוזבזים האלו?
פעם אתה יודע מה אתה רוצה, פעם אתה פנוי נפשית, פעם אתה מדבר
על החברה הקודמת שלך.
אני תמיד מתאהבת באנשים שלא מחזירים לי אהבה. תמיד נתקלת
בתגובות ה"אז מה?" האלו.
כאילו אני לא חשובה.
כאילו מה שאני מרגישה לא חשוב.
אז? אז מה? זה אומר משהו? זה אף פעם לא אומר משהו.
אני פשוט אומרת בשביל להגיד, ולא יותר מזה.