מכל החברות שאי פעם היו לי, אני חושב שהכי אהבתי את סווטלנה.
סווטלנה היתה משהו מיוחד. עדינה כל כך ושברירית ועם זאת חזקה
ואיתנה בדעותיה. עקשנית כפרד- אם יורשה לי לומר. סווטלנה לא
היתה מתאפרת. כמעט שאף פעם לא ראיתי אותה מאופרת. דברים מעיין
אלה לא עניינו אותה יתר על מידה. היא היתה קוראת ספרים במקום.
בדירת החדר וחצי שלה היה קיר שלם מלא ספרים- ברוסית, עברית,
אנגלית ולטינית. הלטינית שבפיה היתה גירסא דינקותא מבית אביה.
כזאת היתה סווטלנה. היו לה גם ספרים בגרמנית אבל היא לא ידעה
לקרוא אותם. הם היו מה שנשאר לה מסבא שלה. גם את שערה הכהה היא
ירשה מסבא שלה. היה לו ריח מיוחד לשיער שלה. ריח של סווטלנה.
עכשיו כשאני מנסה להיזכר בו אני חושב שהוא מזכיר את ריח עץ
האורן בפריחתו. כמו שהיה לנו בגינה בקיבוץ. ואולי לא. את שיערה
החלק סווטלנה היתה אוספת בסיכת עץ חיש קל בהינף יד. בלי טקסיות
מיותרת. דברים כאלה לא עניינו אותה. איפה שהשערות נפלו- שם הן
נשארו ואני הייתי לוקח את הקבוצות שנשלו משיני הסיכה ומניחן
מאחורי אוזניה הלבנבנות בעדינות אין קץ. סווטלנה ניגנה בצ'לו.
היא היתה מתאמנת בדירת חדר וחצי שלה והיו שומעים אותה עד
לרחוב. אנשים היו עוצרים ומקשיבים. פעם, בעודי עומד תחת חלונה
ומאזין ליצירה שלא הצלחתי לשדך לה במוחי מלחין, חשבתי שאולי
אחרי שאנשים ישמעו את סווטלנה מנגנת מהרחוב, הם ידעו טוב מהו,
ויהיו יותר סבלנים. אך מחשבה זו הופרחה חיש קל על ידי גבר
מגודל שדחף אותי לחדר המדרגות. ככל הנראה חסמתי לו את הדרך.
כשסווטלנה היתה מנגנת היא היתה עוצמת את עיניה מפעם לפעם
ונושכת את שפתיה. ברגעים הללו ידעתי שסווטלנה היא היא הבחורה
שאני חפץ להזדקן איתה. לטפל בה. לאהוב אותה. זה עשה לי טוב
לראות אותה מנגנת.
היכרתי אותה ברחוב קיבוץ גלויות. אני בדיוק מיהרתי לפגוש את
אסף- החבר היחיד מגולני ששמרתי איתו על קשר הדוק גם אחרי
השירות. היא בדיוק יצאה מחנות הספרים המשומשים שבפינת הרחוב.
אני זוכר שהיו לה חמישה ספרים ביד, שבחפזוני בטעות היפלתי לה
בעודי מתנגש בה בברוטליות ישראלית אופיינית. מיד התנצלתי
והרמתי את ספריה מהמדרכה המעופשת. היא חייכה אלי חיוך מבוייש
והסיטה את שערותיה מעינייה. אני זוכר מה היא לבשה. מעין שמלה
אביבית ארוכה וסנדלים חומים, מרופטים קמעה. הוקסמתי. הבחנתי
שאחד הספרים שהחזיקה היה ספר שקראתי לפני שנתיים ימים בערך.
החמאתי לה על טעמה הטוב בספרות של תחילת המאה. לקחתי את מספר
הטלפון שלה וצלצלתי אחרי יומיים. השיחות הראשוניות שלנו על
ספרות ומוזיקה ותאטרון התגלגלו ורקמו כמו בחוט משי מערכת יחסים
קסומה. אהבתי את הפאתוס שלה, מהול בעדינות ודרכי ארץ שהיו
צרובות אצלה עוד מהארץ המושלגת.
באחד מהצהריים החמימים של תחילת מאי ישבנו על המירפסת שלה
ובעודה מלטפת את תלתליי, סיפרה לי סווטלנה שברגע הראשון שהיא
ראתה אותי, הזכרתי לה את דוראין גריי, גיבור הספר של אוסקר
ווילד אותו קראה בילדותה. היא אמרה שזאת היתה הסיבה הראשונית
שבגללה התאהבה בי. לפעמים היתה איזו מילה שהיא שכחה איך הוגים
בעברית, ולכן אני רק מנחש שזאת הסיבה הראשונית כי את המילה
ראשונית היא אמרה ברוסית. קצת נעלבתי. הרעיון שהיא אוהבת אותי
בגלל איזו פנטסיית ילדות לא התאים לתוכניות שלי.
חודשיים אחרי זה, סווטלנה פגשה מישהו אחר. בספריה ברחוב
ז'בוטינסקי. אני לא יודע את מי הוא הזכיר לה.
אולי את החזיר של אורוול.