איך שראיתי את השולחן ידעתי שאני הולך להפסיד. הוא היה עשוי
עץ פשוט אך איכותי ביותר. עיצוב קלאסי ומינימלי. חסון. בהיר.

מיד חשבתי שהוא בנוי בלי אף מסמר אחד. מי שבנה אותו ידע מה הוא
עושה. עמד שם כאילו בנו אותו שם. יפה. שולחן לארבעה איש.

אני אקס סיירת חבלה מוצנחת. כמו סיירת מטכ"ל רק יותר אכזריים.
נפצעתי. לונדון. אמצע השנה השנייה בהנדסת מחשבים. יורד גשם.

בתחתית אני פוגש את איזבלה. סטודנטית זרה מארגנטינה. מסתורית.
יפה. פני חרסינה. שיער שחור. האקדמיה המלכותית למוזיקה. צ'לו.

היא אמרה שבארגנטינה יש שלושה סוגי אנשים. אינדיאנים פשוטים.
צאצאים של האריסטוקרטיה הספרדית הכובשת. ומהגרים. ואת?

ספרדייה. משפחה עשירה. התואר הראשון שלי בספרות ופילוסופיה.
סורבון. פריז. יש לי חבר שעכשיו בחופש. ומהיכן אתה? אה, משם.

גרה בבית קטן. את השולחן בנה החבר שלה. הוא ממוזמביק. הוא
שחור. לומד הנדסה. נסע לחופשת מולדת. אתה רעב אולי? צוחקת.

סטייק. על השולחן היפה. כמו שאוכלים בחווה הענקית שם. רוטב
משמנת מתוקה. בירה היינקן דארק. אחר כך יין. משם. מהחווה.

אחר כך היא מנגנת בצ'לו. יש לה עור רך ולבן. עיניים שחורות.
סיפרה לי קודם על בורחס ו"גן השבילים המתפצלים" שלו. צ'לו.

היא מנגנת יפה. המוסיקה יוצאת מבין הרגליים שלה. עולה למעלה.
מתפשטת בחדר. יורדת עלי. עוטפת אותי. אני קצין מסוחרר. צ'לו.

בוא תראה משהו. אומרת. מורידה את המפה מהשולחן. שמה עליו
כסא. מורידה את כל הבגדים.עולה עם הצ'לו. על הכסא.על השולחן.

והיא שם. על הכסא. על השולחן. באמצע החדר. ערומה. מנגנת. היא
והצ'לו והכסא והשולחן ביחד. ביחד. כמו תיבת תהודה אחת. גדולה.

זה אלוהים. צ'לו. קודם זה היה יפה. עכשיו זה אלוהים. צ'לו. לא

יודע איפה אני. מכיר את המוזיקה הזאת מהיכן שהוא. צ'לו. צ'לו.

השיער השחור נע בגלים על הכתפיים הלבנות. היד שלה עולה
ויורדת. מקיפה עולם. גולשת עם הרוח.עיניים עצומות.צ'לו. צ'לו.

אני יודע מהיכן המוזיקה. זה היה בפתיחת הסרט "זעקות ולחישות".
כל המסך נהיה אדום כולו. ואז שמעתי את זה. את הצ'לו הזה כואב.

היא רוטטת עכשיו עם הקשת. הצליל יורד לתוך השולחן ומהדהד שם.
ואז מתוך השולחן עולה עוד צליל ומתחבר לצליל שלה. וזה אלוהים.

החבר השחור שלה יודע לתת לזה הסבר מדעי. צוחקת. נכון שזה יפה?
הוא גבוה? לא. צוחקת. יפה? צוחקת. לא מה פתאום. אני לא מבין.

אז אולי יש לו זין ענק כזה. שחור. עבה. כובע ענק.רואה ורידים
מתפתלים.היא לבנה.יושבת עליו. שחור.חזק. אני מקנא.צוחקת.

אחר כך אנחנו שוכבים על השולחן. הצ'לו עומד בפינה. ה"תיק שכל"
של המפות מהצנחנים גם בפינה. קר.רך.חם. צ'לו.צ'לו. צ'לו כואב.

אני יושב על השולחן. היא יושבת עלי. אנחנו מסתכלים בעיניים.
זזים לאט. זזים לאט לאט. צ'לו. לאט. צ'לו. לאט. לאט. צ'לו.

למחרת. אולי תתחתני איתי? צוחקת. מה פתאום. אתה יהודי. אני
קתולית. זה לא יכול להימשך. החבר שלי חוזר. שחור. מוזמביק.

וזה היה סתם? לא לא סתם. ככה הרגשת שזה היה סתם? אתה
מאוד מיוחד. אבל הוא חוזר. ולא יכולה בלעדיו. מוזמביק. נגר.

אחרי שבועיים כבר לא מדברת עליו. אני אקח אותה לארץ. אני
אתחתן איתה. צ'לו. פילהרמונית. בית קטן.אוהב אותה.אוהב. צ'לו.

ואחרי שבועיים קניתי סוף סוף את הנעליים. כבר חודש אני מחפש
אותן. ראיתי אותן במגאזין אחד. של ליוויס. הזכירו לי את הצבא.

לא מצאתי אותן בחנויות. הסתובבתי עם איזבלה כל היום היפה הזה.
אולי תקנה סתם מוקאסינים? התעקשתי. בסוף מצאתי. כמו במגאזין.

בבית שלה. מכינה שוב סטייק מהחווה. פנים לבנות. שיער שחור.
פראי. מהורהרת. שותקת ועצובה. בוא נעשה מקלחת. נתנקה.

מתחת למים בוכה. אני מחבק אותה. מנשק את העיניים. את
המצח. מסתכלת עלי. צ'לו. מסך אדום. ברגמן. מים. בכי. צ'לו.

עכשיו אולי תלך. מאוחר. אומרת. מנשקת. צ'לו. יש לי הרגשה לא
טובה. שיער שחור. סורבון. צרפת. "גן השבילים המתפצלים".

אחרי עשר דקות של הליכה מגלה ששכחתי את הקופסה של הנעליים. אני
חוזר. הדלת לא נפתחת. הולך לחלון. נוקש. כלום. כלום.

חוזר לדלת. מצלצל. כלום. מה קורה? הרגע הייתה פה. לא התכוונה
לעזוב לשום מקום. הולך לחלון. נקישות.מחכה.מה קורה?מה קורה?

פתאום החלון נפתח. ראש שחור יוצא. מה אתה רוצה? רואה שהוא
ערום. מסתכל עלי. אני מסתכל עליו. הנעליים שלי פה אני אומר.

הכל לבן לפני העיניים. ככה זה שאני מקנא. לבן. "רגע" אומר.
חוזר. פותח את החלון יותר. זורק לי את הקופסא ואני זוכר.

הקופסה עפה באוויר. מסתובבת סביב עצמה. לאט. לאט. נפתחת. לאט.
המכסה בצד אחד. לאט. נעל אחת. לאט. נעל שנייה. לאט. לאט. צ'לו.