היא עוד פעם יושבת מול המסך הגדול- הילדה הקטנה.
היא עוד פעם יושבת מול המסך הגדול וכותבת- הילדה הקטנה.
היא עוד פעם מוחה דמעה, שהיא חושבת עליו, עליהם- הילדה הקטנה.
כבר יותר מדי פעמים זה קרה לה- לילדה...
היא אף פעם לא לומדת.
ושוב היא יושבת לה- לבד לבד בחדר, מנסה להיות בשקט (כי פעם
אמרו לה שככה היא תוכל להתחבר לעצמה), לפעמים היא מנסה לכתוב
משהו- להוציא את הכל החוצה, אבל זה כבר לא הולך כמו פעם.
הילדה הקטנה כבר לא כל כך קטנה.
היא למדה להתמודד עם בעיות. היא בורחת.
סוגרת את עצמה בפני כל  העולם, אפילו בפני האנשים שמוכנים
להרוג כדי שהיא תשען עליהם.
וכל זה רק כדי להשאר אדישה, מוגנת?
הזמן עובר, הנוף והעונה משתנים, האנשים משתנים, רק הילדה
נשארת אותו הדבר, חוץ מזה שהיא התבגרה. והיא כבר לא משחקת עם
החיים שלה כמו פעם.
היא ממשיכה לשבת בחדר שלה, מתיימרת לחייך, אבל בעצם בוכה.
עוד יהיו לה תקופות של אושר, אבל הן תמיד יהיו מוכתמות, בדמעות
שלה- של הילדה הקטנה.
הרבה אנשים ינסו לתמוך בה, לנסות להבין אותה- את החידה הקטנה ,
אבל הרוב יוותרו, פשוט ירימו ידיים.
למי יש כח לחכות לה כל כך הרבה זמן?
וגם אני, כבר מזמן וויתרתי.
אני כבר לא מנסה להבין...
את הילדה הקטנה שבי.