מוקדש לזה שתמיד יישאר בליבי... לטוב ולרע.

אני לא חושבת שאת המכתב הזה אי פעם תקרא,
אולי אני רוצה שתקרא אותו אבל עדיין לא החלטתי, אני לא חושבת
שיש לי אומץ להחשף כל כך בפניך.
אהבתי אותך, יותר מעבר למה שאפשר לתאר,
אני עוד אוהבת אותך,
ובעצם אני לא.

לפעמים אני מרגישה שאסור לי, אסור לי לאהוב אותך שוב
רק רע יכול לצאת מזה, אני אאבד את עצמי, אני אהיה אחרת... כמו
אז.
אני מודה, אני אוהבת אותך, אסור לי, אבל זה מה שאני מרגישה.
אני מפסיקה לאהוב אותך אחרי שאמרתי את זה, זה כבר לא מרגיש
אמיתי, אין לי טיפת רגש אליך סחטתי אותך החוצה.

ואז אני רואה אותך, באחת מאותם פעמים יחידות ונדירות.
ואז אני אוהבת אותך, כאילו הכרחת אותי לאהוב, אין לי ברירה אני
חייבת.
אני רואה אותך, רואה ולא מכירה, לא מזהה, לא מבינה, גם לא
מנסה.
זה לא אתה, אתה לא מי שהכרתי ואולי אותו הבן אדם שהכרתי לא היה
אתה, ואולי אתה כלום, לא יודעת מי אתה בכלל, אבל אני עדיין
אוהבת אותו, את המודל שלך. כל כך יפה, וטוב, טוב אליי. כבר
לא.

לפעמים אני עוד חולמת עלינו ביחד, מאושרים. למרות שאני יודעת
שזה לא יקרה, אהבות ראשונות, כך אמרו לי, לעולם לא מתגשמות. אז
אני בולעת, מפנימה שבזה שאני חיה את העבר אני קוברת לעצמי את
ההווה, מאיימת על העתיד. אבל ככה זה, זה הקרבן שאני מקריבה כדי
לאהוב אותך וגם לא לאהוב אותך.