על הקו הקול שלה כל-כך שלו, ואני מדמיין אותה בראש, כמה היא
יפה
ועם עיניים ירוקות ירוקות ושיער שחור גולש משגע. אני מסרטט את
השפתיים שלה אומרת לי: "אם לא תבוא עד אז, אז זהו."
אז אין מחר.
ורצים לי כל-כך הרבה סרטים בראש, בשנייה, מה יקרה אם אני
אאבד אותה. מה יקרה אם העולם יאבד אותה, האם תישאר אנושות.
ויש עוד שעה ועשרים. אני יושב על המיטה בחדר שלי
ומביט בתמונה של שנינו שצולמה חצי שנה קודם בטיול בסיני,
איך שהיא כל-כך מאושרת.
ההיפראקטיבית שלי, המתוקה שלי, התמימה.
ואני מדמיין איך היא תאבד את עצמה לדעת, לנפש, ללילה האין
סופי.
ב-12, כמו בכל האגדות הכי יפות, כל הקסם יעלם.
והיא אינה יכולה בלי שמלת השבת
היא אינה יכולה בלי חיבוק עם בוא לילה.
ואני כל-כך משתוקק לחבק אותה!
כבר שבוע היא מסתגרת במבצר הקטן שלה, בעצמה, לא עונה לטלפונים,
לא פותחת את הדלת.
כל הגוף שלי מצטמרר מהתובנה שאין היא יותר זו שאהבתי
שהיא הלכה לאיבוד ולא הייתי זריז מספיק לתפוס לה את היד לפני
עיכול האבדון.
אז אני יושב פה, כי אין לי פתרונות בשבילה
ויש כל-כך הרבה פחדים משותפים.
"אני אמות, אתה מבין?" היא שאלה בקול המתנגן הרך
ורק אני יודע... יפתי, שמתת, מתת כבר מזמן.


15.4.03