איש פשוט היה יהושע ולא למדן גדול היה, לפרנסתו היה מושך
מושכות עגלתו ומוביל עבור מוכרי השוק מכל הבא ליד, ולפעמים
כאשר התמזל מזלו ונצטרך אחד הסוחרים לזוג כתפיים רחבות לשאת
כברת דרך, היה עושה יהושע מעט מעות יותר להביא לביתו.

אך טוב לב היה וליבו שמח, והיה משיח עם סוסתו כל כברת הדרך
ומספר לה סיפורים שונים ושוגה בדמיונות על ארצות מופלאות, על
ימים ואגמים רחבי ידיים על אזורים שטופי שמש ופרי בשפע והיה
הולך ומתרונן בשגיונותיו כאילו באמת היה באותם מקומות .

אף אם רעב היה והרוח הקרה שרקה באזניו ובכיסו אין די כדי
לגימה בבית המרזח לא חש עצב בזכות חלומותיו.

ואת האוכל שנטל עמו לדרכו היה אוכל לאיטו למען יאריך את נועם
הטעימה וגם בוצע היה חלק לסוסתו שתרווה גם היא נחת ורק היה
מיצר על כי את החלק שנתן לסוסתו היתה זו בולעת בנגיסה אחת ולא
מנסה לגלגל על הלשון כמותו.

ובוקר אחד בדרכו אל השוק שמע חריקה חזקה מחלקה האחורי של
עגלתו וכשעצר את דהרת סוסתו ראה לצערו כי נשבר ציר אחד
מגלגליו.

עצר בפאת השדה ירד מהעגלה וישב לו להמתין ולראות לכשתגיע עגלה
נוספת ולה יאמר למסור ליהודה הנפח את שקרה אותו ושימהר הלה
להכין לו ציר חדש לעגלתו ויחפז להביאו לפני שתתקפח פרנסתו.

והוא יושב לו בצל העץ והנה צלילים ענוגים שמעו אוזניו, צלילים
קלים כצליל הנבל וקול חצוצרה רחוקה, והוא קרב והנה המון אדם
משולהב, לבושים חגורי קרב, וקבוצה של אנשים נחפזים אליו,
שני המפקדים, בדום עומדים:

"גם אנו וגם חיילנו, מוכנים למצוות מלכינו"

ורק אז שם לב כי כתר לו על ראשו, ומחלצות זהב לבושו,
ובחגורתו חרב אדירה ועל חזהו המון אותות הגבורה.

תדהמה גדולה אחזה אותו, אולי נתבלבלה דעתו
לפני הם  כורעים ? ודאי משוגעים ?
שהוא העגלון, מן מלך עליון ?

צבט צביטה חזקה בצד גופו וחש בכאב, אות וסימן שאינו חולם,
מוחו היגע, ודאי השתגע,
אך אליו הם פונים, כל הקצינים  
קדים הם קידה, כדאי שישיב בקפידה,
שלא יתחכם, שיש שם צבא, השם ירחם.

וענם בקול ענות חלושה, ואיה האויב, ואיה חיילנו, ומה סיכויינו
,

הם שם, חיילנו, אמר הגבוה וידו מושטת ישר,
ומולם הם אויבנו, אחרי המדבר,
אך לנו השכל וגם האימון, שלא לדבר על שיטות וארגון,
אין  ספק שיהיו אבדות , אך אצלנו אחדות,
מה שנאבד זה שולי, הנה המפה למולי.

נפרוץ מצפון, בצל העצים,
משמאל ילכו הרצים.
נפגיז בכל הכוח, אך, איזה מוח,

נפעיל סמכות, נפעיל פקחות
נביס אותם אחת ושתיים,
תוך שעה או שעתיים.

אנו נתקוף עם חשכה,
אנא מלכנו, נתחיל במלאכה.

ובכמה קרבנות מדובר אישי, אמר יהושע בקול חרישי,
עשר, מאה, אולי רבבה, ואולי, הוסיף כמעט ביבבה,
ימותו כולם וייעלמו מן העולם.

לא אוכל לדייק בשבועה, זו אסטרטגיה ולא נבואה,
אך אומר אני בבטחה, למרות שאין זו הבטחה,
שעל כל פגז שייפול עלינו יפלו עשר על אויבנו,
אמר הגבוה בקול רועם, כאילו היה קצת זועם.

והאם מאומנים הם חיילנו, לספוג פגזים על ראשנו,
האם חפרו הם חפירות להסתתר מהפצצות,
שאל יהושע בקול נפחד והם ענו בקול אחד,

מלכינו, כיצד תאמר כזאת עלינו,
כדי לרוץ קדימה ולכבוש, צריכים הם להרים הראש,
ולא לשכב בחפירה אלא להראות גבורה,
ולשסף את האויב שלא יעיז להתקרב,
אנא מלכינו מתקרבת חשכה, נא תן את אות הפתיחה.

ואתם הבכירים  מאחור נשארים ,
שאל בתימהון, שאולי נסתר ממנו ההגיון,
בגלל שאינו מגזע המלוכה אינו מבין את המערכה.

ולמראה פניהם הבין מיד, שנפגעו כאיש אחד, והם פרצו בקול אחיד,
שאת ליבו הרעיד.

אבוי, ומי יפקד אם ניפגע, ומי ימשיך ההנהגה, ומי יהיה המפקד אם
ראשנו ייקפד.

כאן הבין  מיד, שעליו לנצל את המעמד,
מלך או  עגלון פשוט, צריך להפסיק את הטיפשות,

קרבו סוסי, אמר בקול, והזדקף כמו גדול,
קרבו אלי מיד, יצול ורסן ומושכות ביד.

והם סרים למרותו, כי הוא רוממותו,
אינו רגיל שמתווכחים ועל דבריו מוחים.

וכשהגיעה העגלה והוא על המושב עלה,
ממרום כיסאו נתן פקודה, שכל המפקדה,
במקומה נשארת, עד שיקבלו פקודה אחרת.

וכשנקש בלשונו וכחכך קצת בגרונו
החלה סוסתו שועטת והרוח בפניו חובטת.

ומאחריו, עומדים כל חייליו,
ואומרים, גיבור מלכנו, כי נלחם את מלחמתנו,
ואת אויבנו הוא לבד, ישמיד כאיש אחד.

והוא דוהר וליבו כבד שאת עמו עוד יאבד,
שאם יתחיל השיגעון והם ישירו ההמנון  
לא יוכל עוד לעצור את המוות מלקצור.

ולפתע למולו דוהרת עגלה אחרת.
הויסה, הוא צועק ומושך בכוח,
וסוסתו סוטה ימינה כמנסה לברוח.

פסח, האתה מלכם, אמר כשזיהה את השפם,
כי שפמו של פסח לתפארת, שייך למעשיה אחרת.

ואתה יהושע מלך הא, מלמל פסח בהפתעה,
לא חשבתי שאפגוש,
קולגה, עם כתר על הראש.
איזה רצח, סח לו פסח,
המפקדים מאוחדים, ממש כמו מתאבדים,
לחסל את חייליך וכל מי שעומד אחריך,
רק אתן את הפקודה וכל המפקדה
עם החיילים, את אנשיך מחסלים.
גם שלי, אומר יהושע, ממש נורא, ואיך נהפוך הקערה,
חוששני שמחר, יהיה כבר מאוחר.

יושבים השניים וכבד הנטל,
איך מונעים פה את הקטל.
כשהפעילו הגיון, עלה הרעיון,

כמלכים עלינו, להציל את חילנו
מטעם המלוכה, נפסיק המערכה,
ניתן פקודה בזה הרגע, להפסיק כל פגע,
נצווה שמהיום, יחיו פה בשלום.

לחצו ידיים, אחת ושתים,
וכל אחד עם עגלתו, יצא כיוון לממלכתו.

וכשאת עיניו פקח, ראה את יהודה הנפח,
מחליף הציר בעגלתו והשוליה אתו,

ומרחוק קרבה דוהרת, עגלה אחרת,
ועליה פסח, בלי אדרת, אך עם אותו שפם תפארת.
הי פסח, הוא אומר, אך הלה אינו עוצר
ועל פניו חיוך קטן, כאילו ניצח את השטן.