נכתב לסדנה החמישית

"יוני? יוני, אתה שם?"
אני רואה גבעות ירוקות. ואגם, מלא במים צלולים וטהורים.
ואנשים, בני-אדם. הרבה מהם, הולכים לאן שהם רק רוצים במרחב
הפתוח.
"יוני? תענה כבר."
אני שותק. יודע שהיא רוצה שאגיד משהו, אבל לא אומר כלום. שתחכה
קצת. היא יכולה לחכות. לעזאזל, יש לה את כל הזמן שבעולם לחכות,
ולי, לי יש רק זמן מועט כאן. אז שתחכה.
"יוני! אם אתה לא עונה לי עכשיו אז אני נכנסת אליך לחדר."
אני נפרד. מביט מבט אחרון בגבעות, באגם, באנשים. מבט אחרון
נוסף על כדור הארץ. אני מנפנף לכל האנשים לשלום. הם מנפנפים
בחזרה, מחייכים אליי. 'אל תדאגו', אני חושב, 'אני עוד אחזור.
אתם תראו, כולם יראו. אני אחזור.'
יוני! אני נכנסת!"
אני פותח את העיניים. הדלת האוטומטית מחליקה הצידה, והדמות
המרשימה של הילדה עומדת בפתח. מטר שמונים ושלוש, שיער ברונטי
קצוץ, מבנה גוף שרירי וגופית גומי צמודה שמבליטה את מה שצריך.
היא מסתכלת עליי במבט הכי נוקב והכי כועס שאפשר לדמיין, אבל
אני יודע שהיא לא באמת כועסת. היא לא יכולה לכעוס עלי, אף פעם
לא יכלה. זאת החולשה שלה, ואני יודע את זה. "למה לא ענית לי?
אני קוראת לך כבר כמה דקות.", היא אומרת בטון הכאילו-כועס שלה.
אני מושך בכתפיים. "ישנתי." מתוך הטינה המזוייפת בעיניים שלה
אני יכול לראות ניצוץ של כעס אמיתי, שהופיע כשעניתי לה. היא
שונאת את זה כשאני ישן בזמן עבודה. בכלל היא שונאת כל זמן בו
אני לא איתה, בו היא נמצאת לבד. "תתלבש, ובוא עכשיו לפיקוד."
היא אומרת לי, ויוצאת מהחדר. אני נאנח. עוצם את העיניים, מקווה
לראות שוב את המראות שראיתי כשחלמתי, אבל לא. המראות נעלמו,
החלום התנדף. אני קם מהמיטה, מרגיש את השרירים תפוסים. למה
הסוכנות לא יכלה לדאוג שלפחות יהיו מזרונים נוחים על החללית
הזאת? כואב לי הראש קצת. כאב הראש הרגיל שיש בכל בוקר מאז
שיצאנו למסע הזה. אני מנער את הכאב, וקם לכיוון המקלחת שנמצאת
בחדר. מוציא מהארון את משחת השיניים, ומצחצח, הסירחון של הבוקר
מפנה את מקומו לריח הסינטטי של המשחה. לאחר שאני מסיים, אני
מתגלח. בהתחלה את צדדי הפנים, ואז את כל הקרקפת, עד שאני יכול
לראות את ההשתקפות של האור הירוק שמפיצות המנורות משתקף מהקרחת
שלי. המקום היחיד בו נשאר לי שיער הוא מסביב לפה, בצורת זקן
צרפתי. אני מחייך, ומנגב את הקצף שנשאר מהפנים שלי עם הגב של
היד. שוטף ידיים. המחשבה על מקלחת מלאה עוברת לי בראש, אבל אני
מתעלם ממנה. האדם היחיד שיש על הספינה הזאת היא הילדה. זה לא
שיש לי את מי להרשים עם ריח רענן של מקלחת. והילדה תסבול אותי
גם עם הריח של הזיעה שדבוק אליי, כי, כאמור, האדם היחיד על
הספינה חוץ ממנה הוא אני - והיא חייבת חברה אנושית. אחת
מהתכונות החזקות של הילדה היא תלות באנשים אחרים. היא פשוט לא
יכולה, להיות לבד. ואני יודע לנצל את התכונה הזאת עד הסוף,
כשאני צריך. אני פותח את הארון הקטן, ומוציא ממנו את החליפה
שלנו. חליפת גומי פלסטית וגמישה, אבל ממש לא נוחה. ללבוש אותה
דבר ראשון על הבוקר זה לא הדבר הנחמד ביותר שאפשר לדמיין, ואין
ספק שהייתי מחליף את החליפה הזאת בטריינינג וטי-שירט בהזדמנות
הראשונה. אבל מה, חליפות הגומי האלה הן הבגדים היחידים שיש
לנו. אני לובש בהתחלה את חולצת הגומי, ואז את המכנסיים. מרגיש
ממש כמו סופר גיבור, עם חליפה צמודה ומבריקה כזאת. מגחך. אני,
סופר גיבור. כן, בטח. עם המחשבה הזאת אני יוצא מיחידת השינה
שלי, לעבודה המשעממת הרגילה שאני צריך לעשות. כאמור, הייתי
מוותר בקלות על כל העבודה הזאת, על כל החיים האלה. רק מה, אין
לי ברירה.

"אין לכם ברירה" אמר לנו גנרל רוס לפני חודשיים. עמדנו הוא,
הילדה ואני מול החללית שהייתה אמורה להיות המשוכללת ביותר
בעולם. כשרוס הביא אותנו למקום דקות ספורות לפני כן, הוא התנהג
כמו ילד נרגש. הוא רעד וגימגם וחייך, וכל הזמן אמר "אתם תשמחו
לאללה לעבוד על החללית הזאת, אתם תראו", ממש כאילו הוא שכח את
הנסיבות בהן היינו שרויים. אישית, אותי החללית לא הרשימה.
הילדה נראתה מעוניינת, בחנה את כלי-התעופה הגדול בסקרנות. רוס
חייך חיוך מלא של גאווה. אני ירקתי על הריצפה, ואמרתי: "אנחנו
מוותרים." הילדה הסתכלה עליי כאילו הייתי משוגע. יכולתי לנחש
את המחשבות שלה 'איך אתה יכול לוותר? יש לנו הזדמנות שלאף אחד
אחר בהסטוריה לא הייתה, ואתה ככה מוותר? ובכלל, איך לעזאזל אתה
מוותר בשביל שנינו בלי לשאול אותי?'. הייתה שתיקה קלה. רוס
נראה מבולבל, כאילו חש לא בנח. הוא ניגב זיעה מהמצח שלו.
הילדה, כאמור, נראתה קצת כועסת. בשביל להפר את השתיקה דיברתי
שוב, אמרתי את אותו המשפט ממקודם: "אנחנו מוותרים." בשלב זה
רוס אמר את המשפט הרגיל שלו. "אין לכם ברירה". ירקתי שוב.
"בחייך, רוס, אתה זה שלימדת אותנו שתמיד יש ברירה. שתמיד יש
פיתרון אחר, ואני אומר לך כאן ועכשיו שלא מוצא חן בעיניי
הפתרון שאתה מציע לנו כאן. פשוט לא. אז יאללה, תחזור למחשבות
שלך ותסדר לנו פיתרון אחר."  
למען האמת, כבר שאמרתי את זה תארתי לעצמי שהטון הזה לא יעבוד
על רוס. כאמור, זה היה האיש שלימד אותי ש'תמיד יש ברירה', אך
לא זה היה הדבר היחיד שהוא לימד אותי. הוא לימד אותי כמעט כל
מה שאני יודע, ותיארתי לעצמי שלא יהיה סיכוי שאני אצליח
להתעלות עליו. צדקתי. הפנים שלו הרצינו בשנייה אחת, העיניים
התכווצו בכעס והפה התעוות לצורת ה-V  ההפוך שאפיין את הרגעים
בהם הוא התעצבן באמת. "ראשית כל, חייל" הוא פנה אליי, הדגיש את
המילה 'חייל' כדי להשפיל אותי, לגרום לי להיות מודע לדרגה
הנמוכה בה אני נמצא, "אתה תקרא לי 'הגנרל', ולא 'רוס', מבין?"
הנהנתי. הוא חייך והמשיך. "שנית, לא אמרתי מקודם שאין ברירה.
אתה יודע טוב מאוד שיש ברירות אחרות למה שאני מציע לכם כאן.
אבל מה, אני אמרתי שאין לכם ברירה, ואני עדיין עומד מאחורי
דבריי. כבר מחר אתם עולים על הסיפון של החללית הזאת, וממריאים
איתה לאיזורים הלא ידועים של החלל. אין לכם ברירה. והחל ממחר,
אם אתם מראים את הפנים שלכם על פני כדור הארץ פעם אחת נוספת,
לא אני ולא כל הסוכנות המזדיינת הזאת נוכל לעשות משהו כדי
להציל אתכם שוב, מובן?"  

הילדה עומדת בסיפון הפיקוד. הכעס בעיניים שלה נרגע קצת, אבל
הוא עדיין שם. "בוקר טוב" היא אומרת לי, ומצביעה על
מוניטור-מחשב גדול ומלא במספרים שנמצא בקצה השני של הסיפון.
אני הולך למוניטור הזה, קורא את הנתונים שמשתרעים עליו ולוחץ
על כמה כפתורים בלוח שנמצא לידו. החללית משמיעה כמה ציפצופים.
'ביפ ביפ ביפ ביפ'. המוניטור מנקה את עצמו, ואז מספרים חדשים
מופיעים עליו. אני בוחן גם אותם, ולוחץ על עוד כפתורים. ככה
כמה שעות, עבודה מייגעת וחסרת כל סיפוק עצמי. אבל אני עושה
אותה עד שהמוניטור מתנקה, ובמקום שיופיעו עליו מספרים נוספים
מופיעה כתובת. ארוחת צהריים מוכנה, ומחכה לכם בסיפון האוכל..
אני מסמן להילדה, ושנינו יוצאים מהפיקוד לאכול.
האוכל עצמו, כרגיל, הוא שיכפול סינטטי לגמרי של עוף וצ'יפס.
שני המוצרים חסרי כל טעם ודמיון למוצר האמיתי. המנהל הטכני של
הספינה הסביר לנו פעם שהמנוע של הספינה יכול לקחת את הריק של
החלל ולעבד אותו באמצעות תהליכים כימיים למזון שיכול לקיים חיי
אדם. הוא גם אמר שיש לנו מזל גדול שאנחנו יוצאים לחלל בשלב בו
המנוע יכול גם לתת ל'מזון' טעם, כי לפני מספר שנים, כשהמנוע
היה רק בשלבי פיתוח ראשוניים, הטעם היה כל כך רע עד שאנשים היו
מעדיפים למות מרעב מאשר לאכול אותו. כשאני חושב על הסיפור הזה
עכשיו אני מחייך לעצמי בסארקסטיות. אין טעם שיכול להיות רע
יותר כרגע מהחיקוי עוף-וצ'יפס הזה שאנחנו אוכלים כבר במשך
כחודשיים. "תעבירי את המלח." אני אומר להילדה. היא מחייכת. זאת
בדיחה פרטית שיש לנו. כבר מהיום הראשון לאחר ההמראה, כשהגענו
לסיפון האוכל וראינו שאין שם שום זכר למשהו שיכול לשמש כתבלין,
אני מבקש ממנה שתעביר את המלח. ככה אנחנו עושים על בסיס יומי.
בהתחלה זה עוד היה מצחיק, ציניות בשביל להדגיש את המצב החרא
שלנו. עכשיו זה לא מצחיק, ממש לא. כח ההרגל בלבד הוא מה שגורם
לי לחזור על המשפט הזה בכל יום. שתבינו, אף פעם לא ממש צחקנו
מהבדיחה הזאת. רק חייכנו חיוך כזה, חיוך של שני חברים וותיקים
שתקועים באותו חור. חיוך של כניעה. חיוך של השלמה עם המצב.
ותמיד כשאנחנו מחייכים ככה אני אולי מחייך מבחוץ, אבל זועם
מבפנים. אני יודע שהילדה השלימה עם המצב מזמן, השלימה עם זה
שהיא עומדת לשמש כעבד לסוכנות החלל לשארית חייה. אני חושב
שבמקום מסויים היא גם אסירת תודה לסוכנות. היא אף פעם לא אמרה
את זה, אבל לפי דעתי היא מאמינה שגזר הדין הזה עדיף, מבחינתה,
על מוות. והרי מוות היתה הבחירה היחידה שניצבה מפנינו כשתפסו
אותנו.

"עשיתי זאת", אמרתי להילדה כשיצאתי מהחדר. היא חייכה בחצי
הקלה, והושיטה לי מגבת. ניגבתי את הדם מהידיים שלי. "הבריון
הנאצי הזה לא יטריד עוד אף אחד בחיים שלו", אמרתי לה, ושנינו
צחקנו. אחרי פחות מדקה כבר לא היינו שם, ידענו שלא יקח זמן רב
עד שיגלו את הגופה, וכשזה יקרה כדאי שנהיה במרחק הגדול ביותר
ממקום הרצח, כדי שנוכל להמציא איזה אליבי מוצלח ל'איפה היינו
כשראש המדור נרצח'.
לא אתחיל לפרט כאן למה רצחנו אותו. אגיד רק שהייתה רשימה גדולה
של סיבות לרצח. אוסיף שכל הסוכנות הודתה לנו בסתר ליבה, שאף
אחד לא רצה שראש המדור הזה ימשיך לחיות. כולם רצו אותו מת,
הילדה ואני היינו פשוט אלה שהרימו את הכפפה ועשו את המעשה.
כמובן שנתפסנו. הטעות הכי קטנה הכשילה את הרצח-הכמעט-מושלם
שלנו. אפשר לקרוא לזה אירוניה טראגית - דאגנו לכפפות בשביל
לכסות טביעות אצבעות, אקדחים שגנבנו ממחלקת הראיות של המשטרה,
איפור מוגזם כדי שאם מישהו יראה אותנו לא נזוהה, מה לא. אבל
מה, שכחנו לחלוטין מן המצלמה הקטנה שהיתה מורכבת בחדרו של ראש
המדור. מצלמה במעגל סגור, שהנציחה כל רגע. היא הנציחה שדפקתי
בחדרו של ראש המדור, נתתי לו שם של חייל אחר ואמרתי שבאתי
להתייעץ איתו על איזה נושא. הרמ"ד פתח את הדלת, והופתע לגלות
שלא עמד לפניו אותו חייל שאת שמו ציינתי. דחפתי אותו לפנים
החדר, וסגרתי את הדלת. המבט שלו היה מלא אימה, הוא ידע מה הולך
לקרות הלאה. ידע שיש בכל הבסיס דיבורים על להרוג אותו, פשוט לא
האמין שמשהו באמת יקרה לו. הוצאתי את האקדח מהכיס, יחד עם
משתיק הקול, והכנסתי לו שלושה כדורים ללב. הוא התמוטט על
הריצפה, ומת. המצלמה הנציחה הכל, הנציחה איך אני, אחד מהחיילים
המוערכים ביותר של הסוכנות הישראלית לחלל, מבצע את הרצח הראשון
והיחיד בתולדות הסוכנות.
את הסרט שהמצלמה הוציאה העבירו למעבדה. המעבדה בודדה את הדמות
שלי, הצליחה להסיר את שכבות האיפור ששמתי על עצמי, והופס'ה -
ההוכחה שאני ביצעתי את הרצח שרירה וקיימת. כשבאו לעצור אותי,
בדיוק הייתי עם הילדה. היא ישר הודתה שגם היא הייתה במעשה.
נאמנה עד הסוף המר, היה ברור לנו שהעונש על רצח שכזה הוא מוות.

רק שלא. הגנרל רוס הצליח איכשהו להגניב אותנו החוצה. כאמור,
הילדה ואני היינו בין החיילים הכי מצליחים והכי מוערכים
בסוכנות, והגנרל לא יכל להרשות לעצמו ששני חיילים שלו יוצאו
להורג. זה מה שהוא אמר, לפחות. לדעתי הוא גם חשב, בדיוק כמונו,
שלהרוג את ראש המדור היה דבר שהיה צריך לעשות אותו. הגנרל סיפר
לנו על פרוייקט סודי, על חללית מחקר שעומדת להשלח לאזורים הלא
ממופים של החלל, כדי לאסוף נתונים מדעיים על מבנה החלל. הוא
אמר שהוא יכול לשים אותנו על הספינה הזאת, בתור החוקרים. הילדה
חשבה שזה נהדר, לא רק שלא נשלח למות על מה שעשינו - אלא שנצא
לחלל! זה חלום להרבה מאוד אנשים, למה שלא נהנה מזה? אבל לא, לא
ככה אני ראיתי את המצב. ידעתי שהחלל הזה, שהחללית הזאת, כל
המצב הזה יהיה יותר גרוע מכלא בשבילי. העדפתי למות. אבל מה,
כפי שהגנרל רוס אמר, לא הייתה לנו ברירה.

מאז שנולדתי לא טסתי במטוס רק פעם אחת. זה היה כשהייתי בגיל
תשע, המשפחה שלי ואני טסנו לאילת, ואני כל כך לא אהבתי את
הטיסה עצמה, כל כך לא אהבתי להיות רחוק מהאדמה, שכל הטיסה לא
הפסקתי לצרוח. כל הצוות של המטוס הסתכלו עליי במבט כועס כזה,
ואמא כל הזמן לחשה לי שאני אהיה בשקט, אבל לי לא היה איכפת.
צרחתי בקול הכי חזק שרק יכולתי. רציתי לרדת מהמטוס, לנחות חזרה
על האדמה. אדמה. מאז לא הסכמתי לטוס יותר. מה שעיצבן את ההורים
לי עוד יותר, כי הם היו צריכים לשכור אוטו במיוחד כדי לנסוע
בחזרה הביתה, וחברת התעופה לא הסכימה להחזיר לנו את הכסף על
הכרטיסים חזרה, שלא שומשו. אז המשפחה כעסה, אז מה. העיקר שאני
הייתי מרוצה, העיקר שאני לא המראתי מעל פני האדמה. לא שזה עזר
לי כשגנרל רוס דחף אותי בכח למשימה הארורה הזאת.

ארוחת הצהריים שלנו נקטעת על ידי צליל שלא שמענו קודם. בהתחלה
לא מזהה את הצליל. מערך הקולות של מחשב החללית הוא קבוע
ומצומצם. לא הייתי רגיל לשמוע קולות לא מוכרים. כשאני מבין מהו
הקול הזה, המח שלי נכנס לפאניקה. זה הצליל של מערכות האזעקה.
משהו לא טוב קורה. אנחנו רצים לסיפון הפיקוד, לוחצים על כמה
כפתורים שגורמים למוניטור הגדול להראות תצוגה של מה שקורה
בחלל, בחוץ. הנשימה שלנו נפסקת כשאנחנו רואים מה הולך שם.  
חלליות. אלפי חלליות חוצניות, משייטות בחלל, עוברות אותנו.
המראה מדהים. עד הנקדה הזאת לא היתה לי שום הוכחה מוחשית שיש
עוד גזעים חוץ מאתנו, חוץ מבני האדם. ופתאום, בבום אחד, אנחנו
רואים אלפי חלליות, ענקיות. מרגישים איך אנחנו זעירים,
לעומתן.
אני מסתכל על הילדה, שמסתכלת עליי בחזרה. "אתה יודע מה זה
אומר?" היא שואלת אותי. אני מחייך ומהנהן. "אנחנו לא לבד".
אם בשבילי הידיעה ש'אנחנו לא לבד' הייתה משמחת, הרי שבשביל
הילדה הדבר היה כמו הארה אלוהית. כאמור, כל חייה הילדה הייתה
צריכה את ההרגשה שהיא לא לבד. קלטתי את זה כבר בימים הראשונים
שהכרתי אותה, בתקופת ההכשרה שלנו כחיילים בסוכנות החלל. היא
הייתה מבוהלת, מפוחדת. לא היו לה חברים, וראו שזה הכניס אותה
לפאניקה. התחברתי איתה מרחמים, לא יכולתי לראות אותה סובלת כל
כך מהלבד הזה, וראיתי שהיא מקבלת את החברה שהצעתי לה בשקיקה.
גיליתי עד מהרה שהקשר הזה הוא תלותי. היא לא יכלה להתקיים
בלעדיי, לא יכלה להשאר לבדה. פעם היא סיפרה לי, שכל זה זה בגלל
שבגיל תשע ההורים שלה עזבו אותה. סתם ככה, הם נסע איתה
לתל-אביב, ופתאום נעלמו לה. בהתחלה היא חשבה שהיא הלכה לאיבוד,
אבל אחרי שאיכשהו היא הצליחה לחזור לבית שלה וראתה שההורים שלה
מתנהגים כאילו הם לא מכירים אותה, היא הבינה שמשהו לא בסדר.
הילה היתה ילדה מאוד חכמה, גם בגיל תשע. החכמה שלה הספיקה כדי
להסתדר לבד, גם בלי ההורים, עד שבגיל 18 היא התגייסה לסוכנות.
היא לא גילתה אף פעם למה ההורים שלה החליטו להתעלם ממה, יום
אחד, סתם ככה. תמיד היא פינטזה ללכת אליהם ולשאול אותם למה,
אבל אף פעם לא היה לה את האומץ הדרוש לכך. היא פחדה לחזור
להורים שלה כמעט כמו שהיא פחדה להיות לבד. ובגלל הפחדים האלה,
שהיו בולטים מאוד, כולם התרחקו ממנה. כולם, חוץ ממני, זאת
אומרת. כאמור, בהתחלה זה היה מרחמים, אבל מהר מאוד למדתי לקבל
את הנוכחות שלה והעזרה שלה בשמחה. היא הסכימה ללכת איתי לכל
מקום. כאשר תיכננתי את הרצח היא עזרה לי בביצועו. כשתפסו אותי
היא הודתה שגם ידה הייתה במעשה והצטרפה אליי. ידענו שאין לנו
כל דרך לתקשר עם החלליות האלה, בחוץ. אנחנו לא בסידרת מדע
בדיוני, אין לנו אמצעי איתות משוכללים. הדבר היחידי שיש לנו
הוא אנטנת גלי הרדיו שבעזרתה תיקשרנו עם כדור הארץ, אך הסיכוי
שהחייזרים האלה יוכלו לפענח את אותות הרדיו שמקובלים אצלינו
הוא אפסי. למרות זאת, הילדה מסובבת כמה כפתורים באחד מהלוחות,
ומדברת למיקרופון קטן. "אממם... שלום. כאן יוני והילדה, חיילי
הסוכנות הישראלית לחלל... מישהו קולט אותנו?". אין תשובה.
החלליות ממשיכות לעוף, ואחרי דקות מעטות הן כבר מחוץ לטווח
הראייה של החללית. האזעקה מפסיקה לפעול. אנחנו חוזרים לאכול,
ואז לעבוד, עד הלילה, עד שהולכים לישון.

ובלילה, כרגיל, אני חולם על כדור הארץ שעזבתי מאחוריי. עד
הגבעות, והאגם, והאנשים. על החברה האנושית. אנשים אחרים, לא רק
הילדה. ובבוקר, כרגיל, הילדה מעירה אותי לעבודה. וכרגיל, אני
מסנן לעצמי: "יום יבוא ואני אחזור, אתם תראו. יום יבוא ואני
אחזור לכדור הארץ."

כמה ימים עוברים כרגיל, עם כל העבודה והשגרה, ואז שוב האזעקה
מתחילה לפעול. הפעם מעירה אותנו משינה, באמצע הלילה. הילדה
ואני רצים שוב לחדר הפיקוד. מדליקים את המוניטור ומעבירים אותו
לתצוגה חיצונית. החללית שאנחנו רואים הפעם מזכירה דגמים של
חלליות שראינו בכדור הארץ. יכול להיות ש...? כשאנחנו רואים את
הדגל של ארצות הברית שטבוע על המתכת, אנחנו מחייכים אחד לשניה.
הילדה פותחת שוב את הרדיו, פונה אל החללית השנייה באנגלית.
הפעם מגיעה תשובה. מסתבר שישראל היא לא הראשונה ששלחה חללית
מחקר לאיזורים הלא ממופים של החלל. מדובר היה בחללית אמריקאית
שמטרתה היתה לחקור גזע של חייזרים שמתגורר על פלנטה לא כל כך
רחוקה מכדור הארץ שלפי הערכת מומחים, מהווים סיכון ממשי למין
האנושי. מטרת החללית היתה לצפות ולחקור את הגזע ביסודיות, אך
גם בסודיות. משהו השתבש, והחייזרים גילו את האמריקאיים. הם
התעצבנו מכך שגזע נחות מהם העז לחקור אותם, ושלחו קבוצת
חלליות-הרס כדי להרוס את כדור הארץ. זו הייתה הקבוצה שראינו
לפני מספר ימים. האמריקאיים אומרים שאין להם זמן לעצור ולדבר,
הם חייבים לעצור את החללית. הילדה נאנחת וכמעט מנתקת את הרדיו,
כשאני חוטף את המיקרופון מהידיים שלה. "אני רוצה להצטרף
אליכם!" אני אומר. שתיקה קלה, אני ממשיך לדבר. "יש על הספינה
שלנו מידע רב שצברנו בחודשיים האחרונים, על מבנה החלל. אני
בטוח שמידע זה יכול להועיל לכם, ואני יכול ומוכן לשדר לכם אותו
תמורת זה שתעבירו אותי לסיפון שלכם!" האמריקאיים שואלים כמה
אנשים יש על החללית. אני אומר להם ששניים, והם אומרים שאין
באפשרותם להעביר שני אנשים לסיפון שלהם. הטכנולוגיה שלהם יכולה
להעביר רק אדם אחד. הילדה מסתכלת עליי במבט חסר אונים. העיניים
שלה פעורות באימה, היא יודעת שאני חושב על לעזוב אותה, והיא לא
מסוגלת לדמיין את זה. אני מסתכל עליה, ומעלה בראשי את כל
החלומות על כדור הארץ. אדמה, מים, אנשים. אני מסתכל מסביבי, על
קירות המתכת שכולאות אותי, על המחשבים שמעבידים אותי. על
הילדה. אני מחבק אותה, את הבחירה שלי כבר עשיתי, וכשהיא מבינה
את זה היא צורחת. "לא!!!!!! אתה לא יכול להשאיר אותי לבד
כאן!!!" אני מתעלם ממנה, ואומר לאמריקאיים שאני מוכן לעבור
לסיפון שלהם, שהילדה תשאר על הספינה. לבד. הם שואלים אותי אם
אני בטוח. הילדה צורחת, דופקת על הקירות, שוברת דברים. לא
מאמינה שאני מוכן ככה, אחרי כל מה שהיא עשתה ועברה, להשאיר
אותה לבד. אני אומר לאמריקאיים שאני בטוח, ובעזרת תהליך אטומי
שלא ידעתי שקיים בכלל, אני מוצא את עצמי על הסיפון שלהם.
העבירו אותי לשם דרך סוג מסויים של משדר אטומי, כמו ב'סטאר
טרק'.

תמיד אני נוטה לחשוב על עצמי כבן-אדם שמסתכל קדימה. ברגע
שהחלטתי לעזוב את הילדה בשביל להצטרף לאמריקאיים ידעתי מה יקרה
הלאה. ידעתי שהספינה האמריקאית, באמצעות הטכנולוגיה המשוכללת
שלה והמידע שהספינה שלי אספה, תוכל להשיג ולנצח את קבוצת
החלליות העויינת. ידעתי שביחד נוכל ונצליח להציל את כדור הארץ.
ידעתי שאם דבר זה יקרה, אני אוכל לחזור שוב לכדור הארץ, שם אני
אזכה בעיטורים רבים ואפילו אחשב לגיבור. אף אחד לא יעז לשפוט
אותי על הרצח שביצעתי, ואני אפילו אוכל לשלוח חללית נוספת,
שתאסוף את הילדה מהחלל. כן. אני לא נוטש את הילדה. אני רק...
אההה, משאיר אותה לבד לכמה זמן. הכל למטרה טובה.

למרבה ההפתעה, הדברים פעלו בדיוק כפי שחשבתי שיקרו. הספינה
האמריקאית אכן עצרה את הצי הזר, אנחנו אכן זכינו לשבחים, ואני
אכן שלחתי חללית שתאסוף את הילדה. דבר אחד לא לקחתי בחשבון.
התלות של הילדה בחברה הייתה גדולה מדי ממה שתיארתי, וכשצוות
החללית ששלחתי נכנס לחללית שלנו כדי לקחת אותה, הוא מצא אותה
מתה, ביחידת המגורים שלה. היא חתכה לעצמה את הוורידים, העדיפה
למות מאשר להשאר לבד.

כשרצחתי את ראש המדור, כשסיבכתי את הילדה ואותי בכל הסיפור
המסריח הזה, ידעתי שאני רוצח בן אדם רע. ידעתי שמגיע לו למות.
ידעתי שהמצפון שלי ישאר נקי לאחר מכן. מצד שני, הילדה הייתה
תמימה. להילדה לא הגיע למות, אבל למרות זאת היא מתה. אני רצחתי
אותה. לפעמים אני מתרץ את המעשים של עצמי. אומר שלא הייתה לי
ברירה, שהייתי חיב לעזוב. שהעתיד של המין האנושי כולו היה תלוי
בי, שכוונותי היו טובות, שהתכוונתי לחזור ופשוט לא היה לי זמן
להגיד לה את זה. אבל לא. ידעתי שלא כך הדבר. ידעתי שהייתי יכול
בקלות להשאר עם הילדה על סיפון החללית. היא יכלה להמשיך לחיות.
"בחייך, רוס, אתה זה שלימדת אותנו שתמיד יש ברירה. שתמיד יש
פיתרון אחר, ואני אומר לך כאן ועכשיו שלא מוצא חן בעיניי
הפתרון שאתה מציע לנו כאן." אני בעצמי אמרתי את זה, ואני עדיין
מאמין בזה. תמיד יש פיתרון אחר, תמיד יש דרך אחרת. אני עשיתי
את השיקול הלא נכון, את הבחירה השגוייה. אני רצחתי, ועכשיו -
כעונש - אני לא יוכל לחיות בשקט שוב.  
לאלוהים יש את הדרכים שלו להעניש רוצחים. יש דברים גרועים יותר
מעונש מוות. זה די מצחיק. כשהייתי על חללית המחקר הישראלית,
חלמתי כל לילה על כדור הארץ. האמנתי שאני אחזור, האמנתי שיהיה
לי טוב. עכשיו כשאני ישן אני חולם על החללית, חולם על הילדה.
חולם על איך היא הייתה תלוייה בי, ואיך ידעתי את זה והתעלמתי
מזה בסוף. איך אכזבתי אותה. ההבדל הוא שעכשיו, כשאני מתעורר,
אני לא חושב שיום יבוא אני אוכל לחזור. אני יודע שאין אפשרות
כזאת. הילדה קבורה, לעולם לא אוכל להחזיר אותה.

"אין לך ברירה", אמר לי הגנרל רוס ביום הוא הוא הראה בפנינו את
החללית. אין לך ברירה.  ברור שיש לי. תמיד יש ברירה, רק צריך
לבחון אותה טוב טוב מכל הצדדים לפני שמסכימים לקחת אותה. "לא
אמרתי מקודם שאין ברירה. אתה יודע טוב מאוד שיש ברירות אחרות
למה שאני מציע לכם כאן. אבל מה, אני אמרתי שאין לכם ברירה,
ואני עדיין עומד מאחורי דבריי. כבר מחר אתם עולים על הסיפון של
החללית הזאת, וממריאים איתה לאיזורים הלא ידועים של החלל. אין
לכם ברירה." הוא אמר. כמובן שהייתה לנו ברירה. יכולתי להתעקש
על עונש המוות, על משפט. יכולתי לצעוק ולעשות רעש, והגנרל רוס
לא יכל לעשות כלום לגבי זה. אבל לא. בחרתי לקחת את הדרך
הפשוטה. לעלות על החללית, לקבל 'חצי חנינה'. לא ידעתי אז כמה
אני אסבול שם, וכמה אני אסבול אחרי שאני אצא משם. תמיד יש
ברירה נוספת. תמיד צריך לקחת אחריות על הדברים שעושים. תמיד.