"אני לקראת זה שתאהב אותי." אני לוחשת לו.
והוא מרצין לפתע כי הוא לא ציפה לתשובה כזאת ממני, אני לא
נותנת לו
תשובות כאלה. היא מכיר אותי ובתור אחד שמכיר אותי התשובה הזאת
לא כשרה.
אני מוחה! בית משפט מקולקל.
זה התחיל בכלל אחרת, משיחות על זיונים, וטלוויזיה, והדובונים
הסגולים
שרוכבים על ענני השמיים והאישה הקטנה הזאת שגרה בקומה חמישית.
ואיכשהו אחרי כל ההכנות וכל ההתפתחות הנפשית. אחרי שנה של
שיחות נפש. הסברתי לו שאני מכינה את עצמי לקראת...
פשוט לקראת.
והוא תמים כזה, אבל יודעת שלא.
"אני לקראת זה שתאהב אותי." והוא מרצין רק כי זה מה שהוא יודע
כי הוא לא מעכל את זרימת המילים בדיוק כמו שהוא לא יכול לנשום
כשאין אוויר.
הוא לא ידע כמה אהבה, עכשיו הוא לא מבין למה.
ואני מוכנה, אני מכינה את עצמי לתגובה שלו
בבטן נערמות לי ערמות של יצרים והכל לבן, כמו בפרסומת
הזאת של קליה, אני מחכה שתכתים אותי בשלילה שלך
ואני אצעק- 'לא זו אקונומיקה!' ואתה תחייך אליי את החיוך
שלך
ותושיט שתי ידיים גדולות מוכרות, תחבק אותי.
"זאת לא אקונומיקה זאת קליה."
ועם קליה כמו בחברות הזאת, כל הכתמים נעלמים.


15.4.03- סדנת סיכום עם גלית בקורס פסח, מתא"ן.