בוקר יום שני. עוד בוקר העומד בפתחו של יום חדש. על פני מתהווה
חיוך של כמיהה עצומה להשתהות במיטה רק עוד קצת. זיכרונות
האופרה והארוחה של ליל אמש נמוגו כבר לענן ערפל חמקמק. את
שיירי העייפות מפיג הקפה של הבוקר וכך בלא דיחוי אני כבר בדרכי
למשרד. חזרה מסוף השבוע אני מעופפת לי ברכב השחקים מעל העיר אל
רובע לה-דפאנס ונוחתת ליד המשרד. במעליות הענק השקופות אני
רואה לנגד עיניי את פריז כולה הופכת אט אט ממציאות לתמונת נוף
ואת אנשיה לנקודות של צבע, משיכות מכחול. אותן פנים מוכרות
זורקות לי חיוכים מהירים בדרכן לעמל יומן וכך מחייכת גם אני אל
מרי שנראה כי מאז ומתמיד היא במקומה לצד הדלפק ונכנסת למשרד.
כמה מוכר, כמה משעמם אך יותר מכל, כמה נחוץ. גם התיק מוצא את
מקומו על השולחן ואת הוילון אני מסיטה למקומו ומביטה בנוף
המפציע מן החלון. יש דברים שאף פעם לא משתנים- נופה של פריז
ונהר הסיין המתפתל בה מוסיף לרגש אותי כל בוקר מחדש. ברקיע
התכול מעל העיר משחקים החמה וענני נוצה בריחוף אופייני של
בוקר. על השולחן מבהיק לוח המתכת עליו חרוט "שרה ונסה שיין -
פסיכולוגית קלינית".
אלו היו חיי, לפני. הצלחתי להגשים את מה שחשבתי שרציתי בחיים
לפי החשיבות שייחסתי לסגנון החיים שלי. יהירה? לא סברתי כל,
בורגנית? אך הודיתי באשמה, הדוניסטית? יש שהיו אומרים...
טיפשה? מאוד. רק היום אני יודעת עד כמה.

הוא הקדים. מרי מכניסה אותו למשרד ומציעה לו קפה, למטופל החדש.
מהוידאו קונפרנס שלנו מהשבוע שעבר נראה לי שהבנתי אותו ואת
המצוקה שהוא חש. עוד מקרה של יהודי עם משקעים מהשואה. חיים
בלתי מתוארים של סבל עברו אז על כל כך הרבה אנשים והפצעים
מיאנו להסגר. כבר טיפלתי בכמה מקרים כאלה בעבר והערכתי כי
אצליח גם כאן. הערכתי? חשבתי? תיארתי לעצמי? היום איני יודעת
בפני מי אני מיתממת ובכלל באיזו זכות. חיוני היה שלא ידע שאני
יהודיה ויצפה לסימפתיה ממני שיכולה הייתה להפריע מאוד למהלך
הטיפול. הוא חייב להבין, כך שכנעתי את עצמי בתקיפות, שהעבר
שייך לעבר ואין הוא יכול להיתלות על יהדותי, על שותפות הגורל
שלנו - אז עוד לא הבנתי בכלל משמעותה של שותפות ובגדתי בה כמו
ילדה עיוורת. מלבד זאת לא נהגתי כאדם יהודי במיוחד. לבית הכנסת
הלכתי מדי שנה ביום כיפור, ממלמלת בקושי את האותיות שלמדתי
בילדותי בבית הספר היהודי-צרפתי. את אנשי הקהילה היהודית של
פריז כמעט ולא פגשתי לאחר שכל חברותיה של סבתי הלכו לעולמן.
חברותיה היו לתחליף ובלעדיהן בחרתי פשוט להמשיך בחיי ולא
להסתכל אחורה. כמו אשת לוט ברחתי, ניסתי לברוח ובאותו היום
סובב הגורל את ראשי בחזרה.

הוא נכנס לחדר בצעדים איטיים ומחושבים, אדם היודע שהוא עומד
בפני מבחן וכל מעשיו מנותחים בקפידה. חייכתי אליו והתחלתי
בשיחה קלה. הוא סיפר לי מעט על עצמו אך עד מהרה ראיתי כמה נחוש
היה לספר את מה שעל ליבו וסיפורו הקשה החל להימלט אל חלל החדר
ולא רק לשם.
הוא סיפר וסיפר, לוקח אותי לבית הוריו. שני אנשים קשי יום אשר
לא ציפו כלל לבוא האירועים. כך הוא העדיף לקרוא להם, האירועים
ואני ידעתי שייקח לי זמן לחבר אותו אל מה שקרה ולהכיר בשם
האמיתי - שואה. הוא המשיך לספר, אני מאזינה לו ומציירת בדמיוני
את שסיפר כשהתיעוד על צג המחשב החל ממשיך את עצמו.
הוא סיפר איך התהדק החבל סביב לצוואר היהודים, איך הוטלו עליהם
הגבלות ואיסורים חדשים עד שלבסוף הם נסגרו בחלקים מסוימים של
הערים שזכו לכינוי המוכר "גטו". כשהבינו הוריו את הנעשה היה
מאוחר מדי לברוח, הם האמינו בטוב ליבם של אנשים והאופטימיות
שלהם התנפצה בפרצוף המשפחה. אחיו הגדול ברח מהגטו והם לא שמעו
ממנו חודשים רבים. תקוות גדולות וסמויות היו להם כיצד ינצל
וינסה אף למשות אותם ממצולות הגיהינום ההוא. כעבור שנה הגיעה
הידיעה שנרצח ע"י פלוגת חיילים שערכה פטרול סביב לגטו. תנאי
הדוחק והצער לא הטיבו עם אמו שחלתה והיא רותקה למיטתה עד
הקיצוץ באספקת המזון לגטו שגרם להחמרת מצבה והיא מתה. דמעה
החלה זולגת על לחיו השמאלית אך הוא מחה אותה והמשיך במהרה את
סיפורו. הוא בכה כבר כל כך הרבה עליה לפני המשרד שלי ואלי לא
הגיע כדי לבכות, והוא הבין זאת.
הוא סיפר על חייו האומללים בגטו עם אביו שלא ידע כלל איך לדאוג
לו ונקרע תחת עול הניסיון להיות לו דמות אם ואב. המצב החדש בו
היה זה הוא ולא אביו שהביא אוכל הביתה מההברחות שלו ושל חבריו
ערערו לגמרי את שרידיה של המשפחה הקטנה. המרד בגטו לא איחר
לפרוץ באביב אותה שנה ואביו נהרג במאבק עם חייל. כך איבד אבד
את כל מה שהיה לו, משפחתו חרבה ועליה גם עולמו. הוא סיפר על
הצלחת המרד ואז אורו עיניו להבזק שניה. המשיך וסיפר על המחבוא
במרתפה של פלאחית זקנה ממנו לא יצא חודשים ארוכים. הוא נותר
לבדו, נער צעיר במרתף קטן בשום מקום עד לסוף המלחמה והתקשה
להאמין שניצל. הוא סיפר לי איך גורש מבית הזקנה לאחר המלחמה
ויצא לגמרי לבד לעולם חדש ואכזר שהיה שונה מקודמו באלף מונים.

המילים פסקו להתחבר בראשי למשפטים והוסיפו להדהד בחלל החדר. פי
יבש והבחנתי ברגלי הרועדת. זה לא אמור לקרות לי לכל הרוחות,
כבר שמעתי על דברים איומים כל כך ונותרתי רחוקה וקרת מזג.
ניסתי להפסיק את הרעד אך רגלי כאילו לא הייתה שלי המשיכה בשלה.
הפסיקי רגל ארורה! רק שלא יראה... קרבתי את כיסאי לשולחן מנסה
להחביא את רגלי הרועדת מתחתיו ולחזור להקשיב לו. אך לשווא. את
שיערי פיזרתי סביב לצווארי כדי להסתיר את הגרוגרת בתנועתה מעלה
ומטה והמשכתי לשדר אליו מבט ענייני בעוד אני נקרעת מבפנים עד
שלא יכולתי עוד. ברחתי בריצה מהמשרד לשירותים מותירה ראשים
מסתובבים מאחוריי בתמיהה לאורך המסדרון. נכנסתי לתא השירותים
הפנוי הראשון בדרכי ונעלתי אותו מבפנים אחוזת היסטריה.

"מצדה נפלה סבתא! מצדה נפלה!" רציתי לצרוח לסבתי המנוחה שרה על
שמה נקראתי עוד ביום הולדתי, שבע שנים לפני מותה. לא! לא שוב.
איך זה קרה לנו שוב? לא מספיק מה שהם עשו לך סבתא וזה קרה לנו
שוב?
אחד הדברים הברורים היחידים שזכרתי מסבתא הייתה תמונתה אומרת
לי שוב ושוב בביטחון מלא "שנית מצדה לא תיפול" כאילו הייתה
משננת זאת כדי להבטיח את הדבר. זיכרונה התפוגג בראשי. ידעתי
שמצדה נפלה שוב. ולא סתם, אלא בישראל! במקלט לכל יהודי העולם
פרעו בנו שוב. שוב הובילו אותנו לאבדון. גרמנים או ערבים, דבר
כבר לא שינה לי בשלב זה כשהבנתי שמצדה נפלה שוב.
כשגדלתי שמעתי סיפורים על סבתי כילדה קטנה בימי מלחמת העולם
השנייה בפולין וכעת הרגשתי שאני משתגעת רק מהמחשבה איך יהודים
חיו מחדש את סיפורי הזוועה שאף אחד מעולם להצליח לתאר. איך
שכחנו ולא זכרנו?! איך? איך זה קרה שוב? בלבי הבנתי אז שגם אני
אשמה. אני ועוד מיליונים של יהודים ארורים שלא עשו דבר. עד
לאותו היום חלפה העובדה הנוראית הזו על פני ופתאום הבנתי כמה
דמונית היא המשמעות.
כמה פעמים עוד תיפול מצדה? כמה פעמים??? האם זהו גורל העם
היהודי? הבגידה הראשונה הייתה אשמתם והשנייה... השניה הייתה
אשמתנו, אשמתי. שמע ישראל, מצדה נועדה ליפול!

הדמעות חנקו את גרוני. ולא ראיתי עוד דבר לנגד עיניי. עמדתי
שם, בתא שירותים מחורבן בבניין משרדים ברובע לה-דפאנס בפאריס
שבצרפת. לא היה לי לאן לברוח מהאמת וידעתי שאקח אותה איתי לכל
מקום, את האמת האיומה שטבועה בי. הייתי ממשיכה לחיות את חיי
העלובים בפריז לולא היה אותו מטופל נתקל בי עכשיו. אין בחיים
הזדמנות נוספת, גלגלים לא שבים לאחור.
במשך לילות חסרי שינה הטרדתי את עצמי באותה השאלה. גם לאחר
שנטשתי את חיי הקודמים בפריז והשלכתי את מה ש"הגשמתי" לאנחות
בדרכי אל חורבות ארץ ישראל לא מצאתי תשובה. גם חיי נחרבו, אך
נחרבו הם לתמיד כי איחרתי את המועד. אני הייתי אשת לוט שברחה
מגורלה אך בסופו של דבר אולצה על ידי אותו הגורל להסתכל אחורה
ומאז הפכתי לנציב מלח. מלח של דמעות.
במשך כל חורבן שארית חיי אותן השאלות לא פסקו: איך הייתי יכולה
למנוע שזה יקרה שוב? מה הייתי עושה? גם אם הייתי יכולה להחזיר
את הגלגל לאחור לפני השואה השניה כאשר הסכסוך הערבי-ישראלי היה
בדמות טרור של פיגועים ומחבלים מה הייתי עושה כדי למנוע זאת?
מה היינו יכולים כיהודים, כאנשים, כאחים לעשות כדי שזה לא יקרה
שוב?
ואתם? אם רק הייתה לכם הזכות שאני החמצתי, לחזור לראשית
המילניום השלישי, תגידו לי, מה? תגידו מה אתם הייתם עושים?