מסך של דמעות מכסה את העיניים החלולות והכל כך חומות שלה. דמעה
לכל מילה. לכל אות. דמעות קטנות, גדולות וגם בינוניות (עד כמה
שזה מוזר). מלכלכות את הפנים המוזרות שלה. נושרות על החולצה
הלבנה. וחלקן לתוך הפה... דמעות מלוחות.
כל מילה כמו סכין, כמו חרב, חותכת את השריר הזה, שקוראים לו
לב. חותכת, משסעת את הלב שלה לאלפי שברירים קטנים.
מעולם לא ראו עליה שבכתה. היו עוברות מספר דקות, והייתה נראית
עצמה כתמיד. וכך גם הפעם.
כל פעם קוראת מחדש, מול המסך השקוף של המחשב, וכל פעם בוכה
מחדש.
פעם ראשונה שכתבו עליה משהו.
אבל היא רק ידידה.
וכך היא תשאר.
ידידה.


והיא לא אוהבת. היא סתם בוכה. כהרגלה.
כבר הרבה פעמים ישבתי פה וראיתי אותה בוכה. כל כך מיוחדת עם
הדמעות שלה. היא לא יפה. היא אפילו קצת מכוערת. אבל כשהיא בוכה
יש משהו בעיניים שלה. שאומר הכל.
כזאת היא.
הייתי יושבת שעות ותוהה לעצמי למה היא כל פעם בוכה . כל יום
היא בכתה. הייתה מסתכלת לשמיים, לוחשת משהו על קשת ועזים,
ובוכה. מעולם לא הבנתי למה. הדמעות היו מכתימות את החולצה שלה,
ומיד היא הייתה הולכת ומורידה אותה והולכת להתקלח. ככה כל יום.
עם האוזניות על האוזניים, שומעת שירים מוזרים שמעולם לא
שמעתי.
לפעמים היא הייתה צוחקת לעצמה. לפעמים הייתי רואה אותה מחייכת
מהתרגשות, לפעמים מבושה. לפעמים היא אפילו הסמיקה, היא הייתה
כל כך אדומה שחשבתי שהיא נחנקת או משהו. הייתי רואה את
הצמרמורת עוברת בגוף שלה. אבל אף פעם לא ידעתי למה.
אבל יותר מכל היא בכתה. לרוב היו אלו דמעות של כאב. ראו את זה
בעיניים שלה. הייתי עוקבת אחריה שעות, כדי לנסות לבד את הכאב
הזה.
היא הייתה בודדה. ראו עליה. תמיד הייתה עם אנשים, אבל היה בה
משהו של ריחוק. נראה היה לי לפעמים כאילו היא פוחדת ממשהו.
אולי מנטישה.
אני נזכרת עכשיו בלילה אחד שהיא ישבה עד חמש לנות בוקר ובכתה.
כבר רציתי ללכת לישון, אבל לא יכולתי להשאיר אותה לבד. והיא
בכתה ומלמלה משהו ...לא בטוחה מה.
לא העזתי להתקרב אליה לעולם.  אולי יש בנו משהו דומה? לפעמים
היה נראה לי כאילו היא פוחדת להתקרב אנשים כ די שלא תפגע.
הייתה לה צלקת ברגל. תמיד תהיתי ממה.
בימים האחרונים היא כותבת ממש הרבה. יותר מתמיד. וזה מפליא
אותי.
וגם הצלחתי להבין למה.
עסוקה בלבכות ולחשוב עליך. שומעת את השיר הזה באוזניות
הגדולות, וכואב לה בפנים. אבל לא רואים.
רק היא יודעת מה באמת קורה לה. מה באמת קורע לה את הלב. מי
באמת קורא אותה.

בזמן האחרון היא מוצאת את עצמה חושבת עליו יותר מדי. והיא מנסה
להפסיק. שמעתי אותה אומרת את זה. והיא גם מדברת על איזו עז על
שביל החלב. לא הבנתי את זה.

מסך הדמעות על פניה, מכסה את העיניים הנוצצות מעצב. והכי עצוב
לה שהיא רק ידידה.
ידידה. ולא יותר.
ידידה.
ושתמיד תהייה רק ידידה. לכולם. גם לו.
תמיד.

היא שוב בוכה. ואני לא מצליחה להבין למה. לפני שעה בערך היא
ישבה על הכיסא של אבא שלה בחוץ וחייכה והסמיקה ודיברה והייתה
נראית הכי נרגשת בעולם, הכי מאושרת בעולם.
למה היא שוב בוכה?

היא כבר הלכה לארון שלה וחיפשה מה ללבוש. היא רבה עם אימא שלה
על זה שמחר היא נוסעת. והיא גם אמרה משהו על זה שהיא ילדה
גדולה.

ילדות גדולות לא אמורות שלא לבכות?

היא יושבת ובוכה. ובוכה. וכותבת. מה היא כותבת? למי היא
כותבת?
הסקרנות הורגת אותי... ואני מתקרבת. רק שלא תראה אותי. והנה
אני מבינה הכל.

היא הלכה למיטה. עם דמעות. היא תמיד אומרת משהו על זה שיותר קל
ללכת לישון כשהעיינים נקיות - והדמעות מנקות אותן. היא מנסה
לישון ולא מצליחה.

אוף, לפעמים אני חושבת שכבר לא מגיע לה לבכות. למה היא כל הזמן
בוכה? למה אנשים אחרים שאני רואה תמיד מחיכים והיא תמיד בוכה?
זה כבר לא הוגן...

אני לפעמים לא מבינה אותה. מה היא מוצאת במחשב כל כך הרבה? למה
היא לא יוצאת? אז היא הולכת למחשב. והיא שוב עושה טעויות. ואני
רוצה לצעוק עליה שתתעורר ותתחיל לחיות את החיים האמיתיים, לא
את החיים הוירטואלים. אבל אסור שהיא תראה אותי.

היא שוב בוכה. ואני כבר לא מסוגלת להסתכל עליה... מי הוא אותו
האחד שגורם לה לבכות כל כך הרבה? למה הוא עושה לה את זה?
או שאולי היא עושה את זה לעצמה?

כבר עצוב לי לראות אותה ככה, וגם לי זולגת דמעה...