הוא התכופף ונישק אותה נשיקה רכה על השפתיים. אמר מיד "חיים רק
פעם אחת." התרומם, מעלה על הפרצוף שלו את החיוך השרמנטי שתמיד
שמר למקרי חירום. הביט עוד רגע נוסף בעיניים הירוקות, שלח יד
חצי בטוחה חצי מהססת לכיוון השיער הזהוב, ליטף לטיפה מהירה
והחל להתקדם לכיוון המונית מבלי לסובב את הראש לאחור.

הדמות עם השיער הזהוב המשיכה לעמוד באותה פינת רחוב במשך זמן
ארוך לאחר שהמונית נסעה, מביטה לכיוון הצומת בו היא נעלמה.
השיער התרומם מידי פעם בעזרת הרוח הקיצית, נוחת בחזרה על
הגופייה האדומה שהיא לבשה. היא החזיקה את עצמה בקושי, חושבת,
מנסה לחוש עוד לכמה רגעים את הנגיעה האחרונה שלו בשפתיה, לא
מאמינה שהוא כבר לא פה יותר. מנסה לדמיין את ידיו השריריות
מחזיקות אותה בכוח, לא נותנות לה ליפול. העיניים הירוקות שלה
הפתיעו אותה שום דמעה לא יצאה, חיוך דקיק החל עולה על פניה,
הדמעות האחרונות כבר נגמרו אתמול בלילה.

זהובת השיער הסתובבה לפתע כאילו משהו מאחוריה קרא לה, אבל
הרחוב היה ריק. החום של הקיץ החזיק את כולם בבתים בין מזגנים.
היא לא הצליחה לחוש את החום, למרות שחשה בזיעה, ליטפה בלי משים
את גרונה הרטוב, בזמן שהמבט המצפה שכמו הוטבע על פניה נעלם.
העיניים הבורקות כבו והיא החלה הולכת ברחוב ללא מטרה. היא
הבחינה להפתעתה כי הרחוב שקט, כאילו משתתף אתה באבלה על הליכתו
של אישה, האיש שלה. התקדמה וצעדיה היו מהוססים, צעד אחרי צעד
על מדרכה שמספר עלים יבשים עליה נעו בעזרת הרוח. הבחינה בתנועה
של רכב על הכביש והסתובבה. מכונית אדומה חדשה נסעה לאט. בתוכה
נהג אשר שאל אותה איזו שהיא שאלה, אך המילים לא הצליחו לחדור
לראשה. היא ניסתה להתרכז בדבריו והצליחה בקושי רב להבין את
השאלה. סימנה עם ידה כעבור שניות אחדות לכיוון אליו רצה לנסוע
והמשיכה להתקדם באיטיות ברחוב.

היא הופתעה כאשר הבחינה כי הנהג ממשיך לנהוג בצמוד אליה, לא
מגביר את מהירות הרכב. הסתובבה והביטה בפניו. במבט ראשון חשבה
כי הוא מבוגר ממנה, אולם עכשיו, כבר לא הייתה בטוחה. הוא שאל
אותה שוב שאלה ורק לאחר כמה שניות הבינה שהוזמנה לשתות משהו.
מופתעת מעצמה, שמעה את  קולה עונה בחיוב.

התברר לה כעבור דקות אחדות כי הבחור בן גילה. היא החלה להתאפס
על עצמה ולהגיב על שאלותיו יותר במהירות, כאשר היא מבחינה כי
הוא מביט בה, יותר מאשר בדרך בא התקדמו. הוא עצר בחניה ליד אחד
הבניינים הגבוהים והזמין אותה להצטרף אליו. היא חייכה, עדיין
לא מבינה "איך היא הולכת עם משהו אחר ולא עם..." נתקעה לה
המחשבה לרגע ואז בפעם הראשונה קלטה שהוא איננו. הלך נסע, טס
ממנה והוא לא יודע מתי יחזור.

התחושה על השפתיים עוד הזכירה לה את הנשיקה האחרונה...  היא
ניערה את ראשה הכפוף קצת והביטה בנהג שהביא אותה לחניון. שוב
כמו בפעם הראשונה. הוא כבר יצא מתוך הרכב והיא הבחינה בדמותו,
שחום עור וגבוה שערו מעט ארוך, מתולתל גלי. נראה שמתאמן על פי
רוחב כתפיו. קולו קרא לה לצאת החוצה והיא יצאה מאופסת יותר
מביטה לכיוונו, מבחינה כי מחייכת בפעם הראשונה מאז שהיא לבד,
חשה כי לא עבר זמן רב. הוא הגיב בחיוך ועיניים שחורות כמו
הלילה. "קוראים לי ארז." ציין, אוחז בידה.

היא שחררה את ידה בבהלה לרגע מחייכת, הסתובבה והחלה להתקדם
החוצה מהחניון לבד. הסתובבה להביט בבחור העומד ומבט המום  על
פניו. "ארז אחד הספיק לי, אבל תודה"  אמרה בקול, מגלגלת את השם
ארז על לשונה. המבט שלו מצא חן בעיניה והיא נעצרה. בפעם השנייה
חשה יותר נוח לומר  את אותו  הארז המוכר, כמו מתנדנד על הלשון.
הבחור המופתע הביט בה, מנסה להבין מה קורה פה. שומע את השם שלו
מתגלגל יוצא מפיה שנית בוחר שלא להגיב. היא חייכה, הוציאה עט
אדומה מכיס אחורי, ניגשה אליו בחזרה. לוקחת את כף ידו והחלה
לרשום עליה. חייכה לכיוונו כאשר עזבה את היד והסתובבה לכיוון
היציאה מהחניון "תתקשר" נשמע היטב, חולף ברוח המלטפת את
החניון.

הרוח המשיכה ללטף אותה, להזיז את שיערה. היא התקדמה מבלי לשלוח
מבט לאחור, אל הבחור שרק פגשה, שוב עבר השם בתוך ראשה, שוב
יצאה בת קול מפיה וצחוק מתגלגל החל ממלא בקול "ארז"
חיוך נוסף עלה על פניה והיא החלה ללכת במהירות, חוצה את הרחוב.
הסתובבה לשנייה לפני שעברה לרחוב נוסף, מהבחינה כי המכונית
האדומה כבר לא חונה בצד הרחוב.