אני אוהבת ששולחים לי מכתבים והודעות, זאת הרגשה שמישהו חושב
עלי.
אני מאוד אוהבת להגיע הביתה ולמצוא על השולחן שלי פתקים של
"לי, הייתי אצלך ולא היית, נדבר כבר, ...". זאת הרגשה שמישהו
חשב עלי.
חבל רק שאף פתק הסוג הזה לא הסתיים אף פעם ב- אוהב אותך. אולי
זה בגלל שאף אחד לא אוהב אותי.
אני בנאדם מאוד קר כלפי חוץ, זאת שכבת מגן שעטיתי על עצמי ואני
לא רוצה להוריד, מפחדת. מבפנים אני מאוד חמה ואוהבת.
אני דורשת חיבה, ממש באה בדרישה, לא יודעת איך לנהוג אחרת, וזה
לא שאני לא מנסה או לא מחזירה חיבה. אני דורשת חיבה ולא מקבלת
אותה, כשאני מבקשת יפה אני מקבלת רחמים. רחמים הם לא חיבה!
רחמים הם הרגש המנומס והמגעיל ביותר שחש האדם.
קשה לי לכתוב את זה, ועוד יותר קשה לפרסם. אני מקווה שמקורביי
לא יקראו את זה, בכל זאת על המונולוג הנ"ל להתפרסם, אני צריכה
להוציא החוצה את ה"אני הפנימי". אל תגיבו בבקשה על ההתנסחות,
כי לא עבדתי עליה הפעם, תגיבו רק על הכתוב עצמו, על המהות.
אולי אני אקבל מכם מעט מהחיבה שאני כל כך צריכה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.