היא הייתה ילדה רגילה בת שש עשרה ששכחה איך בוכים. ילדה רגילה
בישראל שראתה כל כך הרבה שהיא שכחה איך שוכחים. היא שכחה איך
זה לקום בבוקר ולקחת יום ביומו, ילדה רגילה ששכחה איך זה
לחיות. וכמה שהיא ניסתה לבכות, הדמעות עמדו בקצה העין וסירבו
לזלוג על לחייה ועיניה הרטובות תמידית, יכלו לראות את כל מה
שעברה ובעיקר ראו את החור הגדול שנפער בה והלך והתרחב ככל
שהזמן עבר, אבל האמת היא שאף אחד לא הסתכל עמוק מספיק.
הגעגועים רק חיזקו את האובדן, והזמן לא ריפא אלא בקושי עימם את
הסדק.

היא רצתה נורא לזכור את טלי צוחקת או מחייכת, אבל האמת שהיא
זכרה אותה נורא מוטרדת, שתי גבותיה קפוצות ועל פניה הבעה לא
רגועה. בשיחה האחרונה ביניהן הן דיברו על העתיד, התלבטויות של
כל נערה העומדת בפני שחרור מהצבא ולא יודעת מה יהיה, "אני רק
ילדה, אין לי מושג מה אני רוצה להיות. וכולם מצפים ממך לקבל
החלטות ואין לי מושג... יש לי כל כך הרבה רעיונות אבל אין לי
מושג."
וככה היא זכרה אותה וכשהגיע הזמן שלה להתלבט, היא נזכרה בה
ונורא רצתה לבכות, אבל במקום דמעות, נוצרה לה רק הבעה קפואה.
והיא שוב גילתה שהזמן לא ריפא אלא בקושי עימם את הסדק.

זה היה ערב חג, שולחן ערוך, שלושים מוזמנים, כל המשפחה
המורחבת, כולם לבושים וחגיגיים וכולם מחכים. ומעל השולחן בין
אור הנרות העמום מרחפת לה הרגשה, משהו באוויר שאף אחד לא מדבר
עליו. ההרגשה היא כמעט כאילו הרוח שלה עדיין מרחפת בנינו, אבל
זהו רק השכול, שפשוט יוצר חומה בין כולנו. וצוחקים ושותים
ומחלקים מתנות וקוראים בהגדה. והכל אותו דבר אבל כל כך לא .
והיא מתגעגעת יותר ממה שהיא יכולה לדמיין. והזמן לא ריפא אלא
בקושי עימם את הסדק.

ועברה שנה ועוד מעט עוד שנה, וכל יום שעבר היה נראה יותר ארוך
מקודמו. והיו רגעים שהיא חשבה על דברים אחרים והיו רגעים שנדמה
היה שהיא שוכחת, אבל מבט אחד אל השמיים החזיר אותה לאדמה.
והיא עומדת על האדמה הזאת ומסתכלת על הקבר שלך, טלי. והיא ילדה
רגילה בת שש עשרה ששכחה איך בוכים. אבל כשהיא עומדת פה עכשיו
לבד והרוח שורקת ואין מי שמסתכל רק היא והשמיים ואת טלי, את.
הדמעות זולגות לאדמה. והזמן לא ריפא אלא בקושי עימם את הסדק.