הזמן זז לאט. כל-כך לאט עד כי לרגע קט נדמה כי השמש שוקעת
מזרחה. החום הבלתי נסבל של אמצע הקיץ ועמדת הברזל הזו. חם.
אני שותה מים עם קוביות קרח שלקחתי מהמטבח טרם עלייתי הנה
וצופה למדרון. מתי כל זה ייגמר?
אני לבד. עכשיו זה רק אני וזמזום הדבורים שבשדה ליד. מעניין אם
גם להן חם.
מדי פעם באה איזו יתושה ומזכירה לי שגם הן כאן. מגרד.
אח"כ הציפורים באות ומנקרות את שאריות העוגה מאתמול. אני רעב.
יופי. אז עכשיו חם לי, מגרד לי ואני גם רעב. מה הלאה?!
האויר עומד וחוץ מאיזה משב רוח קל שנכנס בטעות מדי פעם
לטריטוריה, הכל קפוא במקומו.
עברה שעה. ולחשוב שיש עוד עשרים ושלוש כאלו. למה אני צריך את
זה בכלל?
נמאס לי! אני יוצא לסיבוב...
חזרתי. קוביות הקרח כמעט ונמסו לגמריי והמים כבר מקבלים את
הטעם שבאוויר.
לולא הבסיס שלמרגלות הגבעה, נוף ההרים וצבעם הזהוב היה מתאים
ללא עוררין ליום שרבי שכזה.
זו הפעם הראשונה שאני מבחין בצבעי ההרים המשתנים עם המרחק
בבהירות שכזו. השמיים כמעט ונקיים לגמריי מעננים והנוף נראה
למרחוק יותר מאי-פעם.
החברה שלי תמיד אומרת לי שהיא אוהבת אותי עד השמיים ובחזרה.
עכשיו אני מבין למה היא מתכוונת.