ואז, לאט לאט, אני מתחילה סוף סוף להשלים,סוף סוף לקבל את
העובדה שלא, שלא יהיה ושגם בכלל לא היה.
לא החלפנו מבטים חולפים ואף פעם לא הצטלבו עינינו,לא חיבקת
אותי ולא אמרת לי שאתה אוהב ושאתה חושב רק עלי וחי רק בשבילי.
לא חלמת על לתת לי נשיקה בכל פעם שהתקרבתי ופנטזת על איך זה
יהיה להיות אך ורק איתי.
אבל הבעיה היא שאני כן. אני כן אמרתי וחשבתי וחייתי רק
בשבילך,
אני כן חלמתי ופנטזתי על איך זה יהיה להיות איתך.
אני עדין חושבת לפעמים על האהבה האבודה, על כל מה שיכל היה לי
להיות איתך ולא היה.
אני חשבתי שאתה האחד, שסוף סוף מצאתי את מי ששייך לי, שסוף סוף
הגעתי הביתה.
ואני עדין חושבת שצדקתי, אתה החצי השני שלי. אתה משלים אותי
ומבין אותי ונמצא איתי ופעמים אתה כולך אך ורק שלי.
זה לא משנה לי שבליבך אתה מתכחש לאמת ומסרב להבין ולהאמין
שאנחנו נועדנו להיות ביחד וזה לא צירוף מקרים שמצאנו אחד את
השני. כי אני בליבי יודעת את האמת, ומרגישה כל מה שעובר לך
בלב,
אתה אותי אוהב!
אז בינתיים גם אני מכחישה את כל האהבה, מסתירה בלב אנחה כבדה,
לא מעיזה לחלום עליך, לחבק אותך, ולרצות שוב כמו פעם להיות
איתך.
ולפעמים שאני כולי לבד ויש לי זמן לחשוב,אני מקווה שמתישהו
נמצא את דרכינו אחד לשני שוב ונהיה ביחד, כפי שאני מאמינה
שתמיד נועדנו להיות.
ועד אותו זמן, במידה והוא אי פעם יגיע, אני אוהבת, וחושבת,
וחולמת, ומפנטזת,ורוצה, רק אותך!