עוד טיפה לחה וחמקמקה זלגה ממצחו המיוזע של מר הולינגר, עיניו
הבהירות נעוצות באדמה. את החפירה המצולק נשלח להכות באדמה עוד
ועוד, ללא רחם, עד שיאזל הכוח מזרועותיו השזופות של האיש, וכמו
בכל יום ייפול על אחוריו אל האדמה, שותק.
המתכת המעוקלת תחפור עוד ועוד בינות סדקי האדמה הקשים, מבקשת
לבקע אותם, להוקיע אותם, להחריב אותם.
עד שלא יוכל עוד, ולבו וגופו יבגדו בו, בקשר מזימתי עם הגיל
ההולך ומפליג אל שקיעה.
מר הולינגר נאנח באיוושה אילמת, והגביר את קצב חפירתו, נאבק
בזכרונות. מוחה גב יד עמלה כנגד מצחו חרוש הקמטים, לא מרפה
מאחיזת את החפירה.
אולי השמש תקדים את זמנה היום ותותיר את מר הולינגר לבדו מול
הבור, תאלץ אותו לחזור הבייתה, להרפות מכלי העבודה החלוד.
שכן אין למר הולינגר אישה שתקרא לו פנימה לארוחת הערב, ושני
ילדיו יחידיו כבר עזבו את הקן, נסקו בכנפיהם, האחד למשרת היי
טק בכירה והשני למשרד עורכי דין ממולח, הרחק מעבר לים.
ושוב יתנודד לו הולינגר אל בקתת העץ הצרה והרעועה בה דר, ישליך
את כלי החפירה מחוץ לדלת הכניסה, ובהבעתו המודאגת ייכנס אל
הבית, דלת רשת קרועה נטרקת אחריו.
הוא ישליך את מגפי הגומי השחורות והכבדות אל פינת החדר, וימתח
את רגליו הרדופות והעייפות כנגד תנור הנפט הקטן.
המחוג יורה על שעה מאוחרת.
קומקום התה האדום ירתח בשריקה יבשה.
המים הרותחים יימזגו אל אותו ספל קטן וסדוק, הספל האחרון שנותר
על מדף המטבח, כששתי שפתיים מצולקות ילגמו מן המשקה בלא קול,
בלא ניע.
אז תן ערבות ישלח יללה ארוכה ונוקבת אל תוך הלילה.
הרעש היחיד שיועיד על סיומו של יום, מלבד חריקת המיטה הדהויה,
שתיפסק בדממה.
עוד שאיפה ארוכה ומקוטעת נלקחה מהסיגריה הדקה של קלודט,
אצבעותיה מרצדות ברעד קל והססני, העט הנובעת מחליקה במיומנות
על הדף הלבן, החלק, תחת אור הנר המעומעם.
סימנים שבורים של דיו שחור ומרוכז, נמהלים בדמעות הפחד שהציפו
את נבכי לבה, כנהרות שוצפים.
אור חיוור של ירח מעורפל נשפך מן החלון אל תוך החדר האפל, מבקש
לטהר עוד משבצת ועוד משבצת של רצפה מהולת צללים, עד שענן יחלוף
וישבור את הקרן הדקה הלבנה, וכמו בכל לילה ישלח את קלודט
ליגונה, מתמודדת איתו לבד.
כלי הכתיבה המדובלל יחרוט עוד ועוד בינות השורות, מבקש לפתוח
אותן, לשסוע אותן, להעלים אותן.
עד שלא תוכל עוד, ולבה ורגשותיה יבגדו בה, בקשר מזימתי עם
הגעגוע המפליג אל שקיעה.
היא העבירה את עיניה הלוך ושוב לאורך המילים, מוחה מעורפל,
מנסה להבין, מנסה להשתכנע. כל אות והברה רק מגבירים את המצוקה,
את הצעקה החרישית, הבלתי נשלטת.
היא מניחה את העט ומתעמקת בסיגריה, שומטת את כתפיה לאחור
כששיערה נופל על עיניה, ככבלים דקים וכהים סביב נשמתה חסרת
המנוח, חונקים את חופש מחשבתה.
אולי הירח יקדים את זמנו הלילה, חושבת קלודט לעצמה, ויותיר
אותה לבדה אל מול הייאוש, ייאלץ אותה ללכת לישון, שכן לקלודט
אין אמא שתפציר בה להיכנס למיטתה, ושני חבריה יחידיה עזבו אותה
לבד, עוד מהקיץ שעבר.
היא מכבה את הסיגריה על משטח השולחן, מטלטלת את ראשה, מדחיקה
אותם מראשה, נאבקת בזכרונות.
מוחה גב יד עצלה כנגד לחיה שטופת הדמעות, מבקשת למחוק אותן
מעליה והלאה.
היא מעיפה מבט אל החלון. מסגרת הרשת הקרועה מתדפקת על המשקוף
עם כל משב רוח.
מעבירה את זוג עיניה אל פרקי ידיה, מביטה בהם בצער מר.
קלודט קמה בחפזה מן הכסא העגמומי ועוזבת את החדר הקטן במרוצה
שקטה, טורקת את דרכה החוצה אל האוויר הקר, הריקני.
שובלי שמלתה השחורה הדקה יטפפו אחריה ברגליה היחפות, עם כל צעד
כואב על אדמה וקוצים.
כבר לא אכפת לה, היא חושבת, ודמעות ממהרות שבות להציף את
לחייה, שוטפות איתן הלאה את האיפור הקר והמנוכר.
היא רק תרוץ לשם.
היא רק תרוץ לאן.
עד שרגליה יקרסו והיא תיפול שדודה אל הארץ, ממאנת לעזוב את
האדמה הקרה.
אז תן ערבות ישלח יללה ארוכה ונוקבת אל תוך הלילה.
הרעש היחיד שיועיד על סיומו של יום, מלבד איוושת הבכי החנוקה,
שתיפסק בדממה.
קול קריאת תרנגול יחיד וזקן קרע את שמי הזריחה הסגולים-אדומים,
פוקח את עיניו של מר הולינגר לעוד יום של חפירה מאומצת.
הוא מיקד מבטו בתקרת החדר הקטן עד שראייתו התבהרה, עצמותיו
כבדות וזקנות מכדי לקום בו ברגע, כפי שהיה נוהג בימים רחוקים
בעברו.
השמש עוד התחבאה מאחורי ענני ערפילין של בוקר, צובעת את האופק
באותם גוונים שמימיים, שיאירו למר הולינגר את יומו הקרב ובא.
יאירו את עיניו.
אם לא את לבבו.
גבו עטור הקמטים התקמר במכניות מה, מאלץ עצמו לקום מעל המיטה
הצרה והקשה, לצאת מן הבקתה וליטול בידיו את כלי העבודה הזקן,
כלי העבודה שחלק איתו ימים רבים וכואבים מדי.
לאט דשדש אל סרבל העבודה השחור הדהוי, החליק את רגליו הרועדות
אל מגפיו. הוא הדף ביד כבדה את דלת הרשת הקרועה, שנטרקה אחריו
במשב רוח של בוקר מוקדם.
מר הולינגר התהלך מן מדרגות העץ אל האדמה הקשה של הדונמים
הבלתי נגמרים, פותח בחריקה מתכתית את השער, ועושה את דרכו אל
הבור שחיכה לו עוד אתמול, כאשר דבר מה אמר לו לעצור.
משהו אינו כשורה.
ריח חזק ומוזר ריחף באוויר, ריח יסמינים מלבלבים, שהזכיר לו את
הקיץ שעבר, כאשר מצא את מריאן.
לבו הזקן של מר הולינגר החל פועם בכבדות שוב, הבור מבשר לו
רעות.
בהינד ראש שמט את כלי החפירה מידו והחל מתנודד לעבר שערי השדה,
מנסה למהר אך אינו יכול, מקובע בתוך מגפיו הכבדות.
השמש החלה עולה, שופכת אור על כל תלם ובקע.
הוא התנשם ולרגע לא יכול היה לזוז עוד, נופל אל ברכיו, אל
הקרקע.
מנסה להסדיר את נשימתו המקוטעת, בשל המאמץ הרגעי.
עיניו הבהירות נעצמו למספר רגעים, מסרבות להכיר בזכרונות הקיץ
הכאובים, בדמותה של מריאן.
הוא פקח אותן שוב והעבירן לאורך סדקי האדמה שנחרשו עוד מטרים
רבים לפניו, עד היעצרותם בנקודה לא מוכרת, גוף שחור מוטל אל
האדמה.
מר הולינגר החסיר פעימה, מכריח את עצמו לקום על רגליו.
הוא הפסיק להתנודד ורק פסע בצעדים מהירים, מתנשפים, אל עבר
הנקודה השחורה.
נטע זר בתוך שדהו המוכר. מוכר, אך לא אהוב.
הייתה זו קלודט. שרועה ללא ניע.
מוטלת בין שמיים וארץ בפניה החיוורות. עיניה עצומות.
מר הולינגר נחרד בלבו, רוכן אל הנערה.
הוא עוד זוכר אותה.
את פניה הלבנות הנסוכות כאב, עוד מהקיץ שעבר, כשבאה לבקר כאן.
בידיה צרור פרחים צנוע, ובעיניה ניצוץ של דמעות.
הוא עוד זכר אותה שם בינות כל האנשים, נטע זר בתוך שדהו
המוכר.
מוכר אך לא אהוב.
הוא הפטיר תפילה חרישית, נושא את גופה הדל בזרועותיו השדופות,
מתפלל שגבו לא יבגוד בו.
שרק יצליח להגיע לשם.
בפעם האחרונה.
עוד דמעה לחה וחמקמקה זלגה מלחיו חרושת הקמטים של מר הולינגר,
עיניו נעוצות באדמה.
את החפירה נשלחת להכות עוד ועוד באדמה, מלאת רחם, עוד דחיפה
ועוד דחיפה, עד שתכסה האדמה השסועה את גופה של קלודט כליל.
המתכת המעוקלת תכסה עוד ועוד את סדקי הגולגולת הקשים, מבקשת
להעלים אותם, להשכיח אותם, לרככם.
עד שלא יוכל עוד, ולבו וגופו יבגדו בו, בקשר מזימתי עם הכאב
ההולך ומפליג אל שקיעה.
מר הולינגר השליך את הכלי וצלע לאטו לאורך השדה, נועל אחריו את
השער בחריקה מתכתית.
מותיר את קלודט שם.
יחד עם כל שאר הפרחים.
שנפלו למר הולינגר טרם זמנם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.