בניגוד לציפיות היא לא מאושרת. בניגוד להוראות היא לא חיה את
חייה. בניגוד להחלטותיה היא ממשיכה בדיוק מאיפה שהיא הפסיקה,
או ליתר דיוק הופסקה. ובניגוד לכל מה שכולם חושבים היא לא
מאמינה שהיא בריאה.
רופאים יודעים הרבה. רופאים לומדים הרבה. הם יושבים ימים שלמים
ולומדים ספרים, הם משקיעים אינספור שעות בעבודה, בטיפול,
'בריפוי' של מחלות. הם ממששים אותך בהחלטיות, ואז נעמדים לידך
בחלוק לבן וזורקים מונחים לאוויר כאילו את מעיינת כל יום
בשירותים בשבועוני רפואה מדעיים. הם חותכים אדם מורדם מבלי
למצמץ ובוחשים באיבריו כאילו היה עוף ממולא. לרוב הם מצילים את
חייך, ולפעמים גם את איכותם, ולכן כשרופא אומר לך "את בריאה"
פעמיים! באופן מודגש ואפילו מסתכל לך בעיניים למשך שתי שניות
שלמות! את אמורה לשמוח. את אמורה לחייך ולצהול. ללחוץ את ידו
בחוזקה ובהערכה עילאית ולצאת את משרדו בריקודים ובמחולות היישר
אל המסעדה הקרובה ולהזמין פבלובה ברוטב אוכמניות או לפחות עוגת
נפוליאון מרשימה. את אמורה להקשיב לו. את אמורה להאמין לו. את
צריכה לבטוח בו ובכל ספרי הרפואה שלמד. את צריכה לחייך במתיקות
ולהיות אסירת תודה. את צריכה להיות מאושרת ולעשות בדיוק מה
שהוא אומר ולהמשיך בחייך כאילו זו הייתה שפעת קלה, כי את
בריאה!
אבל מה אם את לא? מה אם את לא מקשיבה? מה אם את לא מאמינה? מה
אם הספק הנורא הזה שתקוע כמו גוש בגרון לא מותיר לך ברירה? הרי
גם קודם חשבת שאת בריאה, וחיית את חייך עם הדבר הנורא הזה
בתוכך. האם גם הפעם לא תעמדי על המשמר. האם גם הפעם יתפסו אותך
לא מוכנה? והגוף הזה שבגד ולא הצליח למנוע מכנופיה של מוטציות
תאיות להתנחל לך בדיוק על הבלוטה ולהיצמד לעצב עד כדי סכנה.
האם הוא לא יבגוד שוב? ואולי בכלל זו את שבגדת ראשונה, עם
ההתעללות הנפשית, הפקפוק והעצב? ועכשיו שהשתוויתם האם לא תבגדי
בו שוב? את הרי יודעת את התשובה לכך, כי את כבר בוגדת. מעדיפה
את המוח על פני שיקולי הנפש והולכת כל יום לעבודה שאת מתעבת.
אומנם כולם שמחים כי 'חזרת' אל החיים כאילו כלום לא קרה ואף
אחד לא צריך לשוב ולהתמודד עם הדבר הנורא שהיה לך. אבל מה זה
אומר שאת כל הזמן משחזרת את רגעי האימה הקטנים? את ההתרוצצויות
לרופאים, את השעות שהעברת בבדיקות ובהתייעצויות והפחד שכרסם בך
אם משהו ישתבש. את המהירות שבה התאשפזת, והנה כדור לשינה ושני
להרגעה ושלישי נגד הבחילה. ואת עירומה מתחת לסדין עם כובע רחצה
על השיער, רועדת מקור כמו מטורפת ותוך שנייה את נרדמת ואחרי
רגע מתעוררת ורואה את אמא שלך מחייכת ואת דודה שלך מסמנת לך
לחזור לישון. והבחילה שנגדה לקחת כדור קטנטן מעבירה בך גלי קבס
שמכווצים כל איבר בגופך בכאב מחליא. לבסוף את שבה ונרדמת
והימים עוברים ואנשים באים ומחייכים ואת מוצפת בחום בעידוד
ובשמחה. הרופאים מתעניינים ומביאים סטודנטים לראות את תוצאות
ההליך הרפואי ואת מחייכת למרות שפיזית זה מכאיב, אבל כולם
כל-כך נחמדים. המתנות הקטנות מרוממות את נפשך והאנטיביוטיקה
מחלישה את גופך, אבל את עכשיו באמצע של אינספור טלפונים ביום,
של המון רופאים, אחיות, חברים ומשפחה. ואת ניצלת! ואת מאושרת!
והכל נפלא! ואז הרופא מספר לך שאת בריאה.
חיבוק מאמא ונשיקה, וסבתא אומרת 'השבח לאל' וכולם נושמים
לרווחה. אחותך מוסיפה בקריצה כי הזכויות שלך כחולה מבוטלות
מרגע זה והלאה. ואת נשארת עומדת לבד עם צלקת אדומה וסיווג
רפואי חדש. עובר בערך שבוע של שקט עד שאת מתחילה לקלוט את
החלל, החלל שנוצר עכשיו כשהכל נגמר. כששוב אין דבר שבגללו צריך
לחבק אותך, או להרים טלפון פעם ביום רק כדי להגיד 'יהיה בסדר'.
שום דבר שבגללו את צריכה לגייס כוחות חדשים וכל-כך הרבה עשייה.
שום דבר מפחיד, שום דבר מסוכן, הנה את שוב רגילה. אבל את בוכה
כשאף אחד לא מסתכל. מאגרים אינסופיים של מים מלוחים זולגים
מעינייך בכל רגע שיש לך לבד. אפילו באוטובוס את מתכרבלת במושב,
נועצת עיניים בנוף הבטון והדמעות נופלות אחת אחת. במקלחת את
מרשה לעצמך לבכות ממש כשהמולת המים מסביבך מבליעה כל יבבה.
ובלילה, כמו איש החול, הדמעות מגיעות וזורות בעינייך שינה
מרגיעה. ואף אחד לא יודע, אף אחד לא חושד. כולם חושבים שאת
בסדר כי הכאב כבר התעמעם והצלקת נסתרת ואת הרי שוב יוצאת החוצה
והולכת לעבודה. את שוב מתאפרת ולובשת בגדים יפים, וצוחקת עם
הרופאים ומראה להם עד כמה את חזקה ועד כמה התגברת, החיים יפים
ואת באמת בריאה. אז למה לעזאזל את כל כך עצובה?! באיזו זכות את
עצובה? יש אחרים, לא את, פחות ברי מזל. הם סובלים הרבה יותר
ולאורך זמן. ויש כאלה שגוססים מהר יותר ויש כאלה שמתים לאט.
והנה את פה מקטרת! מה עוד את רוצה? הרי קיבלת את החיים בחזרה,
במתנה. אבל את רק מושכת באף ומבליעה עוד דמעה ולא מבינה אם את
בריאה, ואומרים לך שאת בריאה, וכולם מאמינים שאת בריאה, למה את
מרגישה ככה? את יכולה להגיד שזה הריק, החור שנוצר אחרי שהיה לך
כל-כך הרבה ועכשיו יש לך רק שגרה אפורה. את יכולה להגיד שזה
בגלל המסר, האות שקיבלת, סימן האזהרה שאת מתעלמת ממנו עכשיו
למרות שהבטחת. וגם אם תנסי להסביר, אף אחד לא יאמין לך, אף אחד
לא יבין. הם רק יסתכלו עליך בפרצופים עקומים, יגנו על עצמם,
ויגידו שהכל זו סתם תמימות ילדותית, החיים הם לא באמת כאלה, אף
אחד שם למעלה לא באמת מקשיב. אז למרות שנשבעת את מוותרת על
עצמך ומתקפלת ובוחרת ללכת עם כל החזקים והסובלים, כי הם
הנבונים והם השקולים, הם לא תמימים או ילדותיים.
בלילה כשחשוך ואת מכורבלת מתחת לשמיכה, את נותנת למחשבות שלך
להתרוצץ בבלגן. בין כל מעשי היום יש מחשבה שחוזרת עכשיו כמעט
כל פעם. היא קצרה אך מצוירת בצבעים ברורים. מחשבה שכבר לא
מפחידה אותך, שאת כבר די רגועה לגביה, ובמחשבה הזו את שוב
נכנסת למחלקה, ואחות נחמדה עם חיוך מרגיע תושיב אותך מולה
ותמסור לך בשלווה עוד חוברת של האגודה.