יותר חזק ממה שחיבקתי אותה ברגע ההוא אני לא חושב שמישהו אי
פעם הצליח לחבק, לא אותה ולא מישהו אחר. ולא בגלל שאני בנאדם
חזק, אלא שברגע ההוא, במין הבזק של תבונה כזה, הבנתי מה זאת
אהבה .
מי היה מאמין שדברים קטנים, קצת עגולים וכתומים יבהירו לי את
המושג המעורפל הזה - אהבה.

בכלל להגיע עד אליה זאת משימה מסובכת. הבית, בקצה הרחוב ללא
המוצא (אמרתי רחוב, התכוונתי סימטה) שלא מופיעה במפות, רק בזאת
של דפי זהב .
שלא תבינו לא נכון, זאת לא מהסימטאות ההאלה שהכניסה אליהם
מלווה בהומלס שיכור שמקיא עליך, זאת דווקא סימטה יפה, רק בגלל
שהיא כל כך קטנה אף אחד לא מתייחס אליה.
אז מצאתי את הסימטה, מה הלאה? צריך למצוא את הבית, ואני כמו
טמבל זכרתי בית מספר שבע.
למה שבע? אולי זה כי הקפתי את השכונה איזה שבע פעמים עד שמצאתי
את הסימטה. אבל לא התייאשתי, לפחות מצאתי אותה. ברגע הזה
אמרתי, אוקי, אני עדיין לא גמרתי מרתון, הוצאתי את הפלאפון
מהכיס והתקשרתי אליה.


"מו" היא אמרה וחיוך הציף את פניה.
"מו" השבתי לה ודאגתי לכך ששפתיה לא ישארו בודדות.
לאחר מכן העפתי בפניה החולמניות מבט נוסף, בעינייה העצומות,
בלחיה הסמוקות, בפיה המכווץ ובשפתיה הצמודות שכאילו סירבו
להיפרד משפתי וממתינות לשובם.
עינייה נפקחו אט אט וחיוך התפשט על פניה. ידיה נשלחו בתנועה
ארוכה ומחצו את גופי אל גופה, אני מצידי לא נשארתי חייב ומחצתי
אותה אל גופי.


"מה לקח לך כל כך הרבה זמן ?" היא שאלה אותי בעצבנות לכשהגעתי.
"היו פקקים בדרך" עניתי , "פקקים על המדרכה?" שאלה בתימהון,
"על זה עוד לא שמעתי", היא הגיבה והרימה גבה. "פקקים , בדיוק
כמו ששמעת" חייכתי אליה והתקרבתי. "אחד ממכלי המחזור האלה נשפך
ונתקעתי בפקק של פקקים" סגרתי את הנושא ונשקתי לה.
היא מזגה לי כוס קולה, לעצמה אשכוליות והובילה אותי לחדרה.


ראינו ביחד טלוויזיה, יותר נכון היא הסתכלה בטלוויזיה,  אני,
אני ראיתי אותה .
המסך מרצד על פניה ומאיר אותה בצבעים שונים, ועם כל גוון
שמשתנה אני חושב שהיא לא יכולה להיות יפה יותר ועם זאת הצבע
הבא שהמרקע מטיל על פניה גורם לה לזהור ביופי שלא שיערתי לעצמי
שיכול להיראות.

"אתה יודע" היא אמרה לי והביטה עמוק אל תוך עיני, "יום אחד,
אני רוצה שיהיו לנו משמשונים קטנים" היא חייכה אלי ונשקה לי .


לא כל יום יוצא לבנאדם לראות את עצמו, ואני לא מתכוון כמו
במראה, או דרך מסך של מצלמה או טלוויזיה, אלא דרך עיניים של
מישהו אחר, מישהו שאפילו לא נוכח באותו חדר, מישהו שביקר לרגע,
ראה משהו שהוא אוהב, חייך חיוך של אושר ושביעות רצון והמשיך
בדרכו.
אבל באותו הרגע ראיתי את עצמי מחבק אותה וחיוך דבילי מרוח לי
על הפנים (אם יש משהו שצריך לזכור כשאתה מסתכל על עצמך, זה שלא
משנה מה תעשה תמיד יהיה לך חיוך דבילי !). כמו שפתאום ראיתי את
עצמי, ככה פתאום חזר אלי מבטי וראיתי אותה .


לקחתי נשימה עמוקה עצמתי את עיני ופקחתי אותם שוב, רק כדי
לוודא שאני לא חולם. עוד לפני שפקחתי אותם ידעתי מה קורה.
הרגשתי את שפתיה נצמדות אל שלי ונתתי לעצמי לצנוח אל שפתיה.
הרפיתי את כל שריריי ונתתי לה להוליך אותי איתה. שם, באמצע
השחור המקיף אותי מכל עבר, הרגשתי עצמי נסחף לעבר הבריכה
השחורה והקטנה שבתוך עינייה האוהבות, ומוצא אותה שם מחכה לי,
הרגשתי את לבה הקטן פועם בחוזקה צמוד לליבי הדופק במרץ .
לרגע קט, היינו לאחד .

הבלוקים ירדו אחד על השני, כל בלוק מנתץ ושובר משהו אחר. עם כל
בלוק שירד כך גבר תסכולי. המרקע מחליף צבעים והצבעים
הפסטורליים שקודם האירו אותה ושיוו לה מראה של מלאך, עכשיו
מאירים אותה ומשווים לה ארשת פנים מרוחקת ואדישה. ניסיונותי
לשנות את הצבעים ולהחזירם לקודמים, או אף לבטלם עולים בתוהו.
לרגע קט חשבתי שהצלחתי, אך החיוך שאותו אני מחפש בפניה מסתתר
מתחת לחומות ומאחוריהם מרחקים עצומים שמפרידים בינינו. הצבע של
פניה רק מתחזק והיא רק מתרחקת ממני ואני לא מסוגל להושיט לה יד
והיא לא מסוגלת לתפוס את ידי .


בדרך הביתה שאלתי את עצמי אם עשיתי משהו לא נכון, חיפשתי
נואשות בכל הלילה האחרון משהו ממעשי שיעיד על כך שטעיתי,  אך
ככל שהדרך מתארכת לא יכולתי לחשוב על משהו שיכול היה לפגוע בה,
ועם זאת לא ידעתי עדיין שאת הטעות שכל כך חיפשתי, כבר עשיתי
בלי לדעת .
אפילו בלי לעשות .

מוקדש לאחת , שאם במקרה ותקרא את זה,
ותזיל דמעה או שתיים,
תאזור אומץ ותתקשר,
ואם קשה לך לדבר,
מספיק רק שתחייכי מהצד השני של הקו, אני כבר אדע ...