שני רגליים יוצאות מהחום של השמיכה אל הקור של הריצפה בבוקר
והיום מתחיל.
יש לי בדיוק עוד עשר דקות להספיק לארגן את עצמי רק בגלל שמשכתי
את השמיכה מעל הראש כשהשעון המעורר רמז לי בשיטתו הקבועה
והידועה מראש שהגיע הזמן לקום לעוד יום בחיי.
יצאתי מהבית, כרגיל באיחור קל של כמה דקות. יום יבוא וכל הדקות
שאני מפספס כל בוקר יתאספו ליום שלם רק כדי שאני אצטער שלא
השתמשתי בו.

אותו סיפור של מסע בדרך לעבודה חזר על עצמו, אותו אוטובוס,
אותה התחנה, אותם פרצופים של אנשים שונים שלא זוכרים שניות
אחרי שלא רואים אותם, אותה הברכה שאנשים משתדלים לומר לי.
"בוקר טוב", שיהיה, רק חבל שהם לא בודקים קודם אם באמת זאת
האמת.
הבניין שאני עובד בו נראה לי כל יום יותר ויותר גבוה כאילו
האדמה שוקעת למטה. אני נכנס ומתלבט אם לקחת את המדרגות או
להשתמש במעלית, לבסוף בגלל פחד קטן וסודי ממעליות ובשביל
הבריאות ההולכת ומתדרדרת בכל יום שעובר קדימה אני מעדיף לעלות
את שלושת הקומות של 12 מדרגות כל אחת לעבר הכיסא שלי שמחכה לי
באותו מקום שעזבתי אותו אתמול, למרות שאני מקווה שהוא תפס שכל
והתגלגל למקום אחר, כמה אפשר לסבול את אותו תחת של אותו הבן
אדם שיושב עליך שנים?

הטיפוס למעלה מסתיים ואחרי שאני מהנהן לעשרות פרצופים במין
הנהון של "בוקר טוב"-"משתתף בצערך"-"שמח לשמוע"-"חג שמח"-
"חיים קשים" שפיתחתי עם השנים, אני מוצא את הכיסא המיוחל הטיפש
שלי מחכה לתחת שלי שיישב עליו, ואני כמו כל יום ממלא את חובתי
הקטנה ומתיישב עליו.
לוחץ על הכפתור של המחשב שמלא בכל מיני צבעים שונים של טושים
ושאר מכשירים כשניסיתי בזמנו לגלות שיטות חדשות ללחוץ עליו,
המחשב משמיע ביפ קטן ולא מוזיקלי כמו אנחה של איש עם קול דק,
נדלק ומציג על המסך תמונה צבעונית, כששנינו יודעים שזה לא מה
שהוא רוצה לעשות באמת. שיהיה.

מתחיל היום, עברה בקושי חצי שעה מהרגע שהתיישבתי ואני כבר מציץ
בחצי עין על השעון מתפלל שהשעון יראה לי שאיכשהוא לא שמתי לב
והיום עומד להיגמר אבל הוא בשלו, עקשן ומלא תושייה, מציג את
השעה הנכונה והמדיוקת, איך עד היום הוא לא ביקש כסף על העבודה
המעייפת שהוא עושה אני לא יודע. אני מחזיר את המבט לתוך המסך.


העיניים שלי נעצמות לתוך עצמן, אני מניח את הראש שלי על
השולחן, מפנה את הראש לצד שמאל ועוצם את העיניים, מנוחת
הלוחם.
אני פותח את העיניים אחרי שתי שניות של חושך ואני מוצא את עצמי
מסתכל על משהו שלא זכור לי שראיתי קודם. דלת.
דלת שלא כמו דלתות אחרות, היא מתחילה בגובה של חצי מטר
מהריצפה, בעלת מראה עתיק כמו בדלתות של פעם, מצופה בצבע חום
כשרק הידית עדיין כסופה. הדלת עצמה נמצאת בין הארון המשרדי
לבין השולחן הפינתי שתמיד עמד במשרד. איך לעזאזל לא ראיתי את
הדלת הזאת עד היום? אני פותח את העיניים כדי לבדוק אם אני רואה
הכל, ומסתכל סביבי כדי לראות אם עוד מישהו מסתכל על הדלת
המוזרה הזאת. כולם עסוקים בשלהם, או שהם פשוט כבר ראו אותה
מקודם ואני היחיד שלא שמתי לב לקיומה.

אני קם מהכיסא, דבר שלא עשיתי בבוקר מאז הימים שהפסיקו לחלק
שוקולד כדי לעודד את העובדים. מסובב את גופי העצל לעבר הדלת
ומתקדם צעד צעד לעברה, תוך כדי שאני מעמיק את המבטים שלי בה.
ככל שאני מסתכל היא נראית יותר ויותר מוזרה, כל כך לא שייכת
לפה, לאחר בדיוק שני רגעים אני נעמד מספר צעדים מולה כששני
העיניים שלי עכשיו ממוקדות בתוכה. מה לעשות עכשיו? לפתוח אותה?

אני מביט עוד פעם אחורה כדי לבחון אולי משהו השתנה מאז שקמתי
רק כדי לגלות שאני היחיד שבכלל מתייחס לדלת המוזרה הזאת.
אני מחזיר את המבט המסוקרן שלי אל הדלת וביחד עם המבט אני
מעביר את כל חושיי לעברה. מנסה להקשיב ולשמוע מה יש מהצד השני,
מנסה להשתמש באף הגדול שלי כדי להריח את הצבע, מגיש יד קדימה
ונוגע בה כדי להרגיש את מגעה.

אני מעביר אצבע מקצה לקצה וגורם לצבע להתקלף ממנה וליפול אל
הריצפה כמו חתיכות נייר צבועות. אני נוגע בשתי אצבעות בידית
שנראית כמו ידית פשוטה וכסופה של כל דלת שאתם מכירים.
אני מלפף את היד מסביב לידית ועוצר הכל, כעת כל מה שנשאר לי
הוא ללחוץ כלפי מטה ולראות מה יש מאחוריה, מה היא מנסה
להסתיר.

בכל הכוח אני מושך את הידית למטה ודוחף אותה פנימה.
חושך, תמונה שחורה, כמו התמונות האלקטרוניות האלה שצריך להתרכז
כדי לראות את התמונה האמיתית ככה אני עמדתי והסתכלתי פנימה
לתוך החור שנוצר על הקיר. כלום. רק חושך אני רואה, חיכיתי כמה
דקות כדי לתת לעיניים שלי להתרגל אבל שום דבר לא קרה, לא
הצלחתי לראות כלום.

הרגע הזה נמשך כמו נצח, כשאני מסתכל פנימה ומנסה להבין מה יש
בפנים. לפתע, הרגשתי צמרמורת קרה שהתפשטה לי בכל בגוף, הסתכלתי
אחורה ולא ראיתי גם כלום כאן. חושך. הצמרמורת נהייתה חזקה עד
כדי רעידות בכל הגוף. הסתכלתי מסביבי וכל מה שראיתי זה שחור,
כאילו שאני עומד בחלל כשרק המסגרת של הדלת מאחוריי וזהו.
הרמתי את הידיים שלי והסתכלתי עליהן, הם רעדו. זאת כבר לא
הייתה צמרמורת, אני רעדתי כולי. לפתע הרגשתי איך שאני מתחיל
להימשך אחורה לעבר המסגרת של הדלת, לעבר החור. המוח שלי התחיל
לקדוח במהירות, מנתח את המצב, מנסה להבין מה קורה פה ומה הולך
לקרות. אני כבר צמוד לחור ואני מרגיש אותי נמשך פנימה.
הסתובבתי ובהחלטה של רגע קפצתי פנימה לתוך החור נעלם בפנים כמו
כל השאר.