[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא לבש את החולצה הארוכה שלו, הניח את התיק על כתפו, ויצא
מהכיתה. הוא הלך לכיוון השער של בית הספר, לבד, ועיניו הנוגות
הסתכלו על העולם במבט כשל אדם השואל 'לאן?', וכמו תמיד, הוא לא
ידע לענות לעצמו.
כשהגיע לביתו, זרק דניאל את התיק על הרצפה ואת עצמו על המיטה.
הוא רצה לבכות. אך לא יכל. זאת לא הפעם הראשונה שהוא רוצה
לבכות. הייתה לו סיבה למה, אבל הוא פשוט לא יכל. זה כבר היום
המי יודע כמה שה קורה לו. שהוא רואה אותה שוב ושוב, ולא אומר
לה כלום. הוא רוצה, אבל לא יכול. אם שמתם לב, דניאל רוצה שני
דברים; הראשון, להגיד לה את זה כבר. להשתחרר מזה. השני זה
לבכות. את שניהם הוא לא יכול לעשות. למה? גם הוא לא ממש יודע.

פעם, הוא כמעט בכה. זה קרה בערך שלושה חודשיים לפני הסיפור
הזה.
הוא קרא את 'הנסיך הקטן'. ובעמוד האחרון, הוא כמעט בכה. אבל רק
כמעט. וכל פעם שהוא קרא את אותם העמודים, הוא כמעט בכה. אפילו
כשסבתו נפטרה בחודש פברואר של אותה השנה, לא בכה.
  ועכשיו: אחרי שהכרתם קצת את דניאל(ולא דני, ולא דן, ולא
במבטא אמריקאי, רק דניאל), נחזור לסיפור. כזכור, הוא בא הביתה
ורצה לבכות אבל לא בכה. כשדניאל הרגיש ככה, הוא כתב. בעיקר
מונולוגים או סיפורים קצרים, העיקר לכתוב. באותו יום. דניאל
כתב את הסיפור ששינה את חייו. הוא כתב על עצמו. על איך הוא
מספר לה. מספר לה הכל, ומשתחרר מזה. לאורך כל הסיפור, הוא
הדגיש את ההרגשה. מהפחד והחשש הראשוני, עד הרגשת השחרור הנהדרת
הזו, כמו אחרי קפיצה למים קרים. והוא כתב וכתב, ופתאום כבר היה
ערב. הוא לא האמין שהוא כבר כותב שלוש שעות. והוא כבר לא זכר
מה כתב בהתחלה ומה לפני שניה. ואז, כהרגלו, הוא התחיל להעביר
הכל למחשב. וכשהמילים התחילו לרוץ על המסך, הוא התחיל להבין.
להבין הכל. למה הוא לא אומר לה, ומה יקרה אם כן. וככל שהכתיבה
זרמה כך גם ההבנה. וכשהגיע לסוף, אז ההבנה שלו אמרה כמו רץ
מרתון בסוף הריצה, 'זהו'.  
סופסוף הבין. בהתחלה פחד מן ההבנה, לא רצה לדעת מה יש שם.
ואח"כ כבר התחיל להבין גם אותה, ובסוף שמח. הוא כיבה את המחשב
והלך לישון.
 וביום הבא, אמר לה. סיפר לה הכול, מההתחלה. ושוב, כמו בכתיבה
הוא הרגיש את ההרגשה המוזרה הזו בהתחלה ואיך שהיא מתגלגלת
לאיטה בגוף ופורצת לאט לאט במרומי הנשמה שלו. ובסוף- חייך.
והתכרבל בתוך החולצה הארוכה שלו, והעיניים שלו עדיין שאלו
'לאן', והוא עדיין לא ידע את התשובה, אבל כבר לא רצה לבכות.
הוא חייך אליה, וידע אושר מהו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז עשית רוורס
ודרסת לעצמך את
הילד... זה בטח
היה קשה.
איך הרגשת באותו
רגע?


(מתוך 1002
דרכים לגרום
למרואין לבכות -
ספרם החדש של
רפי רשף וגדי
סוקניק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/01 9:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דה ליטל פרינס

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה