הגעתי לכיתה. קצת איחרתי ושוב, פעם רביעית השבוע שהכסא לידי
ריק. עופר בטח שוב לא קם. אידיוט. הוא אף פעם לא מתעורר, לא
בזמן, בכל אופן.
עופר הוא הידיד הכי טוב שלי, באש ובמים. הוא מדהים, אני מתה
עליו. היינו ביחד בכיתה י', לפני שנתיים וחצי. מאז אנחנו עושים
ביחד הכל. הולכים להכל ביחד, אוכלים ביחד, ישנים ביחד. עוד
חודשיים אנחנו מסיימים את בית-ספר, אבל עופר סיים כבר מזמן.
המורה מקריאה שמות, פוסחת על עופר, כאילו הוא לא בכיתה שלנו
בכלל. מעט זכרו שכן, האמת.

השעמום של שיעור הסטוריה. כתבתי לעופר הודעה לראות אם הוא ער,
שיבדר אותי. באתי לשלוח, הנייד שלי רטט. יצאתי מהתפריט וראיתי
הודעה ממנו. הוא ביקש ממני לבוא לשירותים של הבנים, בטח עוד
תכסיס מטורף שלו. נפרדנו בחופש הגדול של י' ומאז הוא עדיין
מנסה מדי פעם. ביקשתי מהמורה לצאת. התחלתי ללכת והתקרבתי לדלת
של שירותי הבנים. ימינה שמאלה, לראות שאף אחד לא מסתכל.
נכנסתי. שמעתי בכי חרישי כזה, חלש-חלש.
"עופר???"
"מיה..." ענה לי קול מיבב. חיפשתי בין 20 התאים שבשרותים באיזה
מהם הוא נמצא. הייתי ב-4, כשמהתא ה-8 בערך הציצה שלולית דם.
חייכתי. "עופר, פורים עבר. יאללה, צא משם ובוא לשיעור." אני
רגילה לתעלולים שלו. נשענתי על אחת הדלתות, מחכה שהוא יצא עם
בקבוק קטשופ, אבל כלום, רק בכי.
השלולית הלכה וגדלה, הפאניקה התחילה לחלחל בי. התקדמתי לאט
ובשקט לתא ה-8. לאט-לאט פתחתי את הדלת של השרותים. נפלתי לרגע
על הרצפה. התחלתי לבכות. "עופר, מה עשית? אידיוט, למה??? עופר,
אני הולכת לקרוא למישהו... עופר, תישאר פה, אל תזוז!"

בהלם טוטאלי שעוד לא התעכל, הרמתי את עצמי לכיוון הדלת.

"מיה, לא, אל תלכי, אל תשאירי אותי לבד, אל תעזבי אותי. כולם
עוזבים אותי, מיה, אל תעזבי גם את, בבקשה."

נקרעתי בין הרצון ללכת לקרוא למישהו שיציל את עופר שלי לבין
להישאר איתו. בשני המקרים פחדתי שאני אאבד אותו. בכל מקרה,
עדיף שאני אהיה פה כשזה יקרה. הדמעות לא מפסיקות לרדת, אני
אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
הלכתי לעופר והתיישבתי על הרצפה, על הדם, לא היה לי אכפת.
"עופר, עופר שלי, למה עשית את זה לעצמך? למה, עופר? למה..."
מילמלתי תוך כדי שיד אחת שלי מסביבו והשנייה מלטפת לו את הפנים
ומדי פעם מנגבת את שלי מהדמעות.

"די, מיה, אל תבכי. זה לא בגללך, אני מבטיח לך. יש לי סיבות,
הרבה. יש לי רשימת תרוצים."

"זה לא בית-ספר, עופר," אני מוחה דמעות בעצבים. "אתה לא יכול
לעזוב אותי, עופר. אני לא יכולה להישאר כאן לבד! עופר, אתה לא
יכול לעשות לי את זה, אני לא מסכימה."

ראו עליו שהוא איבד פוקוס, שהוא מטושטש. "מיה, תראי. כמו אחרי
ג'וינט עבה, טוב כזה, אני רואה מעומעם. אל תכעסי עליי, מיה, את
יודעת שאני אוהב אותך... אא..."

לא נתתי לו להמשיך. "אז למה?! איך אתה יכול לעשות לנו את זה?!
לחברים, להורים, לי... תמיד אתה חושב רק על עצמך, תמיד היית
אנוכי ותמיד תישאר." עברה בי צמרמורת. "זאת הבעיה שלך? שאתה
נשאר?! יא אידיוט, בגלל זה אתה עוזב? ככה אתה משאיר אותי
כאן?!"  

"מיה, די... קמתי היום," הוא לקח נשימה עמוקה, "ודנה, אחותי
הקטנה, סיפרה לי שאבא שלי נוגע בה. את מאמינה לזה?!" לשמוק
הזה? רציתי להרוג אותו, לחתוך לו את הזין רציתי! אבל הוא נסע ל
3 שבועות עכשיו, לעסקים המזויינים שלו. לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי, כל כך כעסתי. את, מיה, בלתי מושגת. את חושבת שאני צוחק.
אני אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך ולו לשנייה. הכל רע לי,
מיה... התפוצצתי מבפנים. אני לא יכול יותר להישאר פה..."

כל הזמן הזה חיבקתי אותו חזק-חזק. זרקתי את הסכין היפני לאסלה
ורק חיבקתי אותו, נשקתי לו במצח.

"אבל, עופר... זאת לא סיבה להתאבד!!!" פעם ראשונה שאמרתי את זה
בקול. שוב צמרמורת. "תראה מה עשית לעצמך! אני לא נשארת פה
בלעדייך, אני לא! עופר, אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך...
אני הייתי מבולבלת, אני מצטערת, עכשיו אני יודעת. בוא, בוא נלך
מכאן. נטפל בך והכל יהיה בסדר." עצמתי עיניים ונתתי לדמעות
לרדת.
"עופר??? עופר?!" אין תשובה. העיניים שלו עצומות, אבל הוא עוד
נושם. לקחתי שנייה לחשוב. הכנסתי את היד לאסלה, לקחתי את הסכין
וחתכתי את הוריד הכי גדול שראיתי ביד. זה לא כזה כאב, בהתחשב
בכאב שהרגשתי בכל הגוף. עופר שלי.
"עופר!!! תענה לי! תחזור לפה רגע! תראה, גם אני גם אני באה
איתך, אתה לא הולך לבד."

עופר פקח עיניים והסתכל עליי בתמיהה מסויימת.

"מטומטמת!!! בשביל מה עשית את זה, הא? בשביל מה?! מה עבר לך
בראש?! אני שונא אותך! תראי מה עשית!!!" התחלתי לבכות. "לא,
אני לא שונא אותך, מיה שלי, את יודעת שלא, אבל מה עשית? אני
תיכננתי את הכל. את לא יכולה להרוס לי ככה. אני לא אחיה עם
עצמי..."

"אתה גם ככה לא תחיה. נראה לך שאתה עוזב בלעדי?! הרי כבר בכיתה
ט' עשינו שבועה שזה לא קורה! שנישאר ביחד לנצח, שנלך ביחד לכל
מקום! מה, חשבת ששכחתי?!"
שנינו צועקים אחד על השני בבכי.
"מיה, אל תדברי שטויות. עופי לאחות, נו... קומי, קומי!" פעם
ראשונה שעופר שקד צועק עליי. עליי, על מיה שלו.
נשארתי שם ורק חיבקתי אותו. היה לו פרצוף כועס, אז פרצוף עצוב
ואז פרצוף מחייך חיוך עצוב כזה, החיוך שלי. תמיד כשהיה לו חיוך
עצוב, אמרתי לו שזה החיוך שלי.
"החיוך שלי..." חייכתי אליו בחזרה. הוא חיבק אותי חזק-חזק, כמו
שרק הוא יודע לחבק. התחלתי לאבד תחושה בכל מיני אברים בגוף
ועופר אמר שגם הוא. חשבתי על זה שהוא לא שמע את הווידוי שלי,
אבל לא העזתי לומר את זה שוב.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים. זה היה כמה שניות אבל נראה כנצח.
התקרבתי אליו, רועדת. לא האמנתי שאני עומדת לעשות את זה, אבל
נישקתי אותו. זו הייתה נשיקה רכה, עדינה, מלאת נשמה, כאב ויופי
ביחד.
עופר עצם עיניים, חייך ושם עליי ראש. ניסיתי להישאר מפוקסת,
אבל לא כל כך הלך לי. עצמתי עיניים, לקחתי את היד של עופר
ושילבתי אותה בשלי.


"יהיה בסדר עופר שלי, אנחנו הולכים מהעולם המגעיל הזה יד ביד.
שום דבר לא יפריד בינינו עופר, גם לגן עדן נגיע ביחד."