קרה לכם פעם שהיה לכם מישהו שכל פעם שהרגשתם שקצת בודד לכם או
עצוב יכולתם ללכת אליו והוא העביר את ההרגשה הזאת והחליף אותה
בחום פנימי, שנתן לכם חיבוק מבין, נשיקה מרגיעה, שעשה אתכם
אהבה, אהבה באמת, משו יפה שנבע מתוך הרגש הטהור והיפה ביותר,
לא איזה זיון מזדמן מאחורי הקולנוע. מישהו שהיה מקום המפלט
שלכם מהעולם המגעיל הזה. מישהו שנתן לכם הרגשה שכל מה שחשוב זה
עכשיו והרגע, והרגע הזה הוא הדבר הכי נכון בעולם?
קרה לכם פעם שהמישהו הזה נעלם לכם מהחיים והשאיר בהם חור ענקי,
שלא השאיר לכם למי לפנות, שלקח איתו את מקום המפלט שלכם, את
ההרגשה הכל-כך נכונה?
קרה לכם פעם שחשבתם שכבר התגברתם על זה, שהתרגלתם להעביר את
החיים עם משהו חסר, להתמודד אחרת- לבד, להירדם בלי להיות
מחובקים ועם הרגשת הבטחון הזאת שהכל יהיה בסדר, שחשבתם שלמדתם
להמשיך הלאה, ואז פתאום יום אחד צצה ההרגשה הזאת, הרע הכללי
והבדידות ששואבת הכל פנימה, ופתאום הבנתם שלא רק שאין לכם
אותו, אלא שאין לכם אף-אחד. כלומר- יש מסביבכם המון אנשים, אבל
הם פשוט....לא?
קרה לכם פעם?