[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישי בן-דב
/
אנשי הקירות- חלק שני

פרק 6- מאחורי הקירות
דלת הדבר נפתחה לאט, היא חרקה.אליזבת רעדה במקצת אך כמעט מיד
העיפה ממנה את הרעד ונכנסה לבפנים. היא חשבה שהיא עומדת על
משהו רך וכשהביטה על הרצפה גילתה שהיא באוויר.
"אה!" היא צרחה וניסתה ואחוז בדלת אבל היא הייתה חלקה ולא היה
איפה לאחוז. היא נסגרה לאט וכשנסגרה סופית היא השמיעה בום גדול
וקול נעילה.
אליזבת תהתה מה היא אמורה לעשות עכשיו אבל לפני שהספיקה למצוא
תשובה הרצפה הרכה נעלמה והיא נפלה אל תוך מגלשה גדולה
וחלקה."אהההההההההה!!!" היא צרחה וקולה הדהד, מספר לכולם
שהאורחת החשובה הגיעה.
"אאוץ'!" אליזבת נחתה על רצפה קרה ורכה. היא הייתה בתוך חדר
חשוך יחסית, היא יכלה לראות רק שהכל היה שחור, היא הניחה
שהקירות בעצם היו שחורים. היא קמה בזהירות החלה לגשש בחדר,
הקירות לא היו חלקים, זה היה כמו סלע שחצבו בו, כמו מכרה.
מה זה המקום הזה? חשבה וניסתה לחפש את היציאה.
לפתע נפתחה הדלת ויצור עירום בגובה הרגל של אליזבת נכנס. הוא
היה נראה כמו שדון, עיניו היו שחורות ומבריקות וצבעו היה ירוק-
שחור, היו לו אוזניים קטנות ומחודדות ובטנו הייתה שמנמנה.
היא ידעה שהיא ציירה את היצור הזה הרבה פעמים, היא קראה להם
"אנשי הקירות" אבל אף פעם לא באמת ידעה למה.
איש הקירות הנמוך התקרב אל אליזבת ובחן אותה. "גברתי, האם
תוכלי לבוא איתי?"
"מי אתה?" שאלה אליזבת. "ולאן תיקח אותי?"
"אל טירין." הוסיף וחייך. שיניו הצהיבו כבר וחיוכו היה מר.
אליזבת לא הייתה בטוחה אם כדאי לה ללכת איתו, היא פחדה.
"לא!" לפתע נכנס עוד יצור לחדר הקטן. אותו בחיים לא ציירתי,
חשבה אליזבת. אבל איך זה יכול להיות?
"עלמתי," אמר היצור הקטן השני ואליזבת הבחינה שיש לו עיניים
סגולות ובעצם גופו נוטה יותר לכחול. "אנא בואי איתי, טירין
מחכה לך." אליזבת קמה ממקומה. היא תהתה עם מי היא צריכה ללכת,
מי יוביל אותה אל טירין?
היא חשבה, הרהרה במצב אבל אנשי הקירות לא היו סבלניים.
"גברתי," אמר איש הקירות הראשון. "אני מאוד ממהר, יש לי
עיסוקים אחרים לעשות עוד היום, היא מחכה לי."
היא? שמעתי את זה כבר. חשבה.
"אני אמור להביא אותך אליו ולחזור לעבודה." הוסיף.
"שקר!" צרח השני. "הוא מתכוון להביא אותך אל היא." היא שמה לב
שהוא הדגיש בארסיות את המילה היא. היא בטח ממש רעה. חשבה
אליזבת והמשיכה להרהר. אבל מאיפה זה מוכר לי.
"עלמתי," אמר השני והתקרב אליה. "טירין מחכה ואנו זקוקים
לעזרתך, אנא תבעטי בבוגד שנח שם בפינה ובואי איתי."
"לבעוט בו?" חזרה אליזבת בתהייה.
"אכן כן," אמר בהתלהבות השני. "כדי להעלים אותו, שיחזור להיא."
אליזבת ידעה מה עליה לעשות אבל המשיכה בהצגה הקטנה, היא רצתה
לדעת מה קורה כאן.
"מה קורה כשהוא חוזר אליה?" אמרה ואז הוסיפה בחיוך והתקרבה
אליו. "או מה קורה כשאתה תחזור אליה?"
הוא נבהל והחל לרעוד. השני כבר ישב על הרצפה, רועד ומזיע.
"היא, היא עושה דברים..."אמר והיה רעד בקולו. "דברים שאף אחד
לא יודע מהם...רק ידוע שצרחות בוקעות משם ואז הוא עף! ובחיים
לא רואים אותו שוב."
אליזבת נרעדה. "אני אבעט, אבל זה לא אישי." היא חייכה.
שני היצורים החלו להתרחק אך היא תפסה בצווארם. "אני יכולה
לקרוע לכם את הגוף ואז לשלוח אותכם אליה שתסיים את העבודה,
מיהו הבוגד?" הם ייבבו. "אני עוד יכולה לרחם על הבוגד." הראשון
הרים את ידו ועצם את עיניו. "זה לא משהו אישי, חמוד אבל אני לא
אוהבת בוגדים, במיוחד לא כאלה שהורסים לי את החיים." ובעטה
בו.
"או תודה עלמתי, תודה!" האיש קירות נפל על בירכיו והחל לבכות.
"קום." אמרה אליזבת והוא קם בקפיצה. "אמור לי, מה שמך וקח אותי
לטירין, אני רוצה כבר לצאת מהסיוט הזה."
"כן עלמתי, מיד עלמתי!" והחל להוביל אותה החוצה. "עלינו להיות
זהירים, להיא יש חיילים בכל מקום."
"למה אתם קוראים לה היא?" שאלה אליזבת בזמן שכופפו את ראשיהם
כמה שיכלו ועברו בין הסמטאות. זה היה נראה כמו עיר ישנה וגדולה
ובמקום אנשים חיים בה הציורים והדמויות מהסיפורים שלה, הכל
מפרי הדמיון שלה, או שאולי לא?
"כי היא רעה ולא רוצים להגיד את שמה, לא מגיע לה. שמות זה
לטובים, היא רעה." אמר והיה בקולו כעס.
"מה היא עשתה?" שאלה אליזבת.
"אן זמן להסביר, טירין יספר לך הכל." אמר ואליזבת השתתקה.
הם המשיכו ללכת, מנסים שלא להיראות ברחובות. מדי פעם היא ראתה
בובה, מראה הבובות היה מפחיד. הן היו בגובה שתי מטר ובידיהן
החזיקו מקלות. אליזבת שמה לב שמקל אחד היה חד שהשתמשו בו לענות
תושבים חסרי ישע והשני היה כדי...לבעוט בהם.
"לא אמרת לי מה שמך." נזכרה אליזבת. איש הקירות הסתובב אליה
ולחש. "אודריון." הוא קד קידה והמשיך ללכת.
אליזבת הלכה אחריו מהרהרת במה שקורה כאן. אני מניחה שהחיילים
הם הבובות, מעניין אם היא גם בובה. חשבה ובעודה חושבת מחשבה זו
אודריון עצר מול דלת קטנה. היא הייתה בגובהו של אודריון, הוא
הסתכל על הדלת ואז על אליזבת ואמר בחשש. "מצטער עלמתי אבל
תאלצי להתכופף מעט."
"זה בסדר." אמרה אליזבת ואודריון נכנס.
"עלמתי!" הוא צעק לפתע. "מהר! כנסי! חיילים באים!" אליזבת
נבהלה והתכופפה מהר. היה לה קשה להיכנס וזה לקח לה זמן. היא
שמעה את צעדם של הבובות, זה הרעיד את כל האזור והיא נבהלה עוד
יותר. "עלמתי מהרי בבקשה!" אודריון לא עזר לה והכניסה דרך הדלת
נהייתה קשה יותר, כאילו הדלת נסגרת עליה ומנסה להשאיר אותה
בחוץ. זאת היא. חשבה. טוב זה לא יעבוד לה! וגופה נרגע והיא
הצליחה להיכנס. אודריון סגר את הדלת אבל החייל תקע את מקלו החד
בדלת. "אהה!" צעקה אליזבת ורגלה דיממה.
אודריון לחץ על כפתור והם החלו לרדת. "עלמתי, עלמתי את בסדר?"
הוא שאל בבהלה.
"כן, רק חתך קטן, לא עמוק מדי." ענתה אליזבת אבל אודריון עדיין
התנשף בעצבנות.
"לא טוב, אבל טירין ונימגה יטפלו בך." ונשימתו הסתדרה. אליזבת
חתכה את שרוולה וניסתה לעצור את הדימום.
כשהגיעו למטה חיכו להם יותר מ-20 אנשי קירות אמיתיים, לא
ציורים של אליזבת. הם הריעו ברגע שראו אותם וחיבקו את אודריון.
אודריון חייך אבל כשהביט באליזבת אמר, "קראו מהר לנימגה
ולטירין, העלמה פצועה."
לפתע השתרר שקט ואחד מהם רץ לכיוון אחד המסדרונות.
הם התקרבו אליה והסתכלו עליה, חולצתה הייתה מלוכלכת קצת,
במכנסיה השחורים היה חור ליד הברכיים ועל רגלה הייתה קשורה
חתיכת בד אדומה נוטפת דם.
"שלום." אמרה אליזבת בחיוך. הם היו ממש לידה ובגלל שישבה הם
היו בגובה שלה. הם החלו להתלחש והתיישבו סביבה, מסתכלים.
"אודריון?" אמרה אליזבת והסתכלה עליו.
"מה עלמתי?" שאל אודריון.
"הם אינן יכולים לדבר?" שאלה.
"הם מסוגלים אבל הם פוחדים שאולי יגידו משהו רע, לא רוצים
לעצבן אוצר כמוך." אמר אודריון והסמיק.
אליזבת חייכה והוסיפה. "זה בסדר, אני לא אכעס על אף אחד מכם."
הם הסתכלו עליה בהפתעה. "שלום." היא אמרה שוב.
"שלום." הם אמרו בחזרה.
אליזבת חייכה והם חייכו גם. היא פתחה את פיה להגיד עוד משהו
כששלושה אנשי קירות נכנסו לחדר. "כולם! החוצה! גם אתה טודיס."
והשלישי הסתובב ויצא. הם יצאו במהירות ואליזבת ניחשה שזה שדיבר
הוא טירין והשנייה היא נימגה.
טירין עצר מולה והסתכל עליה, נראה היה שהוא מוקסם. נימגה בחיוך
החלה לטפל ברגלה.
"עלמתי הנעלה, אני הוא טירין." וקד קידה. "וזוהי נימגה." נימגה
לא הביטה בה ולא הפסיקה לטפל ברגלה.
טירין הביט בה בכעס. "תסלחי לה עלמתי, היא עצבנית על אודריון
שנתן לך ככה להיפצע, היא נורא דאגה לך."
"זה בסדר." אמרה אליזבת וחייכה. "אבל אני רוצה שתסביר לי כמה
דברים."
"אני מצטער עלמתי, יותר מאוחר כשנהיה לבד אני אסביר לך הכל, אף
אחד לא צריך לשמוע את הסיוט הזה שוב." הוא אמר ואז הוסיף.
"אינך כועסת נכון?"
"לא ולא, זה בסדר." אמרה אליזבת וחייכה. "אני רק מקווה שיש
מספיק זמן."
"אל דאגה, הכל מסודר." אמר טירין.





פרק 7- רפי ומולי
"למה אתה מתכוון?" שאלה אמה של אליזבת.
"יש לי כמה הצעות," אמר החוקר. "נוכל דבר ראשון לעשות חור מצד
השני ולבדוק מה יקרה."
"אתה משוגע זה יהרוס את הקיר!" אמר האב.
"זאת ההצעה שלי, תעשו מה שאתם מחליטים." אמר החוקר והתיישב על
המיטה. רפי הסתכל על אשתו. אחרי כמה דקות של החלפת מבטים בלי
מילים הם הנהנו והוא אמר, "בסדר, נעשה את זה בדרך שלך."
החוקר קם לאט ממקומו וביקש מרפי מקדחה ושיפנה את החדר השני.
"מולי, בואי תעזרי לי." אמר רפי והזוג יצא החוצה.
לאחר עשר דקות הם חזרו ורפי החזיק בידו מקדחה גדולה. "זה יכול
להגיע עד לצד השני." התפאר רפי.
"אז למה אתה מחכה?" אמר החוקר. "תתחיל."
רפי לא אהב את הטון של החוקר אבל עשה כדבריו. הוא יצא מהחדר
ובמשך כמה דקות נשמע קולה הנוראי של המקדחה.
"זהו." אמר רפי כשסיים וחזר לחדר.
"מה זהו?" שאל החוקר שעמד ליד הארון והסתכל על הדבר.
"החור הגיע עד לצד השני." אמר רפי והוא נשמע קצת עצבני.
"הוא לא הגיע, בדבר הזה אין שום חור." אמר החוקר וסקר שוב את
הדבר.
"איך זה יכול להיות?" התפלא רפי.
"אני לא יודע."  
הם ישבו ובהו בדבר במשך שעתיים, חושבים מה עוד אפשר לעשות כדי
להציל את אליזבת. מדי פעם רפי הלך לחדר השני ובדק אם באמת לא
רואים כלום. הוא עשה עוד שלושה חורים אבל הזכוכית לא נשרטה.
החוקר אמר שזהו נושא מוזר מאוד שהוא פשוט לא יודע מה להגיד
עליו, הוא בחיים לא נתקל בכזה דבר בכל חייו.
מולי בכתה ורפי הזעיף פנים. "מה אם נמוטט את הקיר?"
"רפי?!" זעקה מולי כששמעה את זה.
"זה יכול לעבוד." אמר החוקר.
מולי טיפה התנגדה בהתחלה, היא ביקשה לחשוב על העניין והם חזרו
לחדרה של אליזבת. רפי והחוקר ישבו על המיטה בדממה והביטו
בארון. מולי הביטה בדבר ודמעות זלגו על לחיה, היא לא הרימה את
היד כדי למחות אותן, רק המשיכה לבהות ולחשוב. עיניה כבר היו
אדומות מהבכי ומהכאב. היא רצתה לעצום את עיניה לכמה רגעים כדי
לחשוב אבל היא לא יכלה, משהו רצה שהיא תסתכל והיא הסתכלה.
משהו קטן ושחור התקרב אל הדבר. זה קרה במהירות, דבר שחור דמוי
גמד עם רגליים וידיים התנגש בדבר. מולי נבהלה ועצמה את עיניה
לשנייה אבל כשפתחה אותן לא ראתה אותו.
"בסדר." היא אמרה לבסוף. "אם היא לא תחזור עד מחר בחמש נמוטט
את הקיר."





פרק 8- הסיפור האמיתי
אליזבת נאלצה לזחול במנהרות מכיוון שהן היו נמוכות, מותאמות
לאנשי הקירות הקטנים. הפצע שלה הבריא לאט, נימגה טיפלה בה
בצורה מעולה והחתך כבר לא כאב יותר מדי. היא הסבירה לה שבחודים
האלה יש רעל שממית לאט. לאנשי הקירות וליצורים האחרים שחיים
כאן אין תרופה לזה אבל הם מתים מזה אחרי חמש שנים שזה הרבה
זמן. לבני אדם היא הצליחה לרקוח משחה שמטפלת ברעל.
אליזבת נשמה לרווחה אחרי ששמעה את זה ורחמה על אנשי הקירות
המסכנים. איך יכולתי לעשות את זה להם? חשבה ושנאה את עצמה על
זה שגרמה להם את כל הסבל הזה.
"נימגה," אמר טירין מקדימה ונימגה רצה אליו. "לכי אל השאר
ותדאגי שיש מי שיחליף את אוליב הקטן למעלה, הוא שם כבר שעה
וצריך שיחליפו אותו."
"בסדר." והמשיכה במסדרון הארוך. אליזבת שמה לב שהמסדרון היה כה
ארוך עד שלא ראתה את סופו וכל כמה מטרים יש דלת עשויה מאבן
שחורה.
טירין פתח דלת בצד השמאלי ונתן לאליזבת להיכנס.
הספות היו דיי קטנות לכן החליטה לשבת על הרצפה הקרה. "נוח לך
עלמתי?" אמר טירין ועל פרצופו הייתה הבעה מבוהלת שאולי למעשה
לא נוח לאליזבת.
"זה בסדר." היא אמרה וקולה היה רך.
טירין חייך והתיישב לידה. הוא הביט בה, סוקר את כל גופה, מתאהב
בכל מ"מ מגופה.
אליזבת הרגישה טיפה לא נוח עם כל המבטים האלה אז שאלה. "טירין,
אתה מוכן בבקשה להסביר לי איך ומה קרה?"
"בהחלט, מגיעה לך האמת ולכן אני אתחיל מההתחלה." אמר ואליזבת
הביטה בו, מחכה להמשך. "לפני כיותר מעשר שנים עברתם לבית הזה
ובאותו יום נקבע שאת תהיי הממשיכה של הקיום שלנו." הוא עשה
עיגול עם ידו ונוצר עיגול עשן גדול שהראה לה חבורה של אנשי
קירות יושבים ליד שולחן ארוך.
"זוהי המועצה שלנו, אנשי קירות קשישים." אמר טירין ונתן לי
לראות איך הם עשו את ההצבעה. האיש קירות שישב בראש השולחן אמר
מי בעד אדם, כששמעה את השם אדם הרגישה כאב בגרונה וניסתה בכל
כוחה לחנוק את הדמעות. היא הצליחה והמשיכה להקשיב.
רצו אותו רק שניים לכן הם עברו הלאה אל אחותה. גם אותה לא רצו
וכשהגיעו אל שמה רק אחד לא רצה, זה היה אחד מאלה שרצו את
אחיה.
"מי זה?" שאלה אליזבת ושמה לב שהוא טיפה שונה מהאחרים, הוא היה
ירוק יותר ועיניו היו יותר כחולות מאשר סגולות.
"זה הבוגד הראשון." אמר טירין ובהה ברצפה, "הוא נרצח מלפני כמה
ימים אבל הוא זה שגרם לכל האסונות פחות או יותר.
"מיד לאחר ההצבעה חיכינו לציור הראשון שלך, ברגע שאת ואחיך
עשיתם את הקו הראשון הגשר נוצר." אמר טירין ועשה עוד עיגול.
הפעם הראו איך אדם לקח את ידה של אליזבת הקטנה ויצר איתה קו
אדום על הדף. לפתע נשמע רעש ואחר כך משהו התנפץ ועכבר קטן יצא
מהארון. "זה היה ההסוואה שלנו." הוא אמר ואז הוסיף. "וזה עבד."
הוא נשם ואז אמר. "אחיך עזר לנו, הוא שמר את הציורים שלך, וכל
הקשקושים שכולם חשבו שזה סתם זבל היו בעצם החלומות הראשונים
שלך, או יותר נכון הסיוטים שלך. את למעשה אף פעם לא חלמת חלום
טוב חוץ מפעם אחת."
"ולמה זה?" שאלה אליזבת.
"כי היינו צריכים את הסיוטים שלך, שהם בעצם היו הציורים שלך
והסיפורים. בגלל זה אף פעם לא זכרת מה את חולמת ובגלל זה תמיד
הרגשת שראית כבר את הציורים האלה." הוא עשה עוד עיגול והראה את
אליזבת יושבת על המיטה שלה וצועקת שזה נראה לה מוכר ומאיימת
לקרוע את הציורים.
"ותמיד בשנייה האחורה הפסקתי." היא אמרה.
טירין הנהן.
"ובכן, מה קרה מאוחר יותר?" שאלה.
"לפני שאני אמשיך, עלמתי אני חייב לספר לך משהו לפני, כל
הכישרון המדהים שלך היה מאיתנו, אנחנו גרמנו לך לעשות זה."
"כן, את זה הבנתי כשהייתה את מלחמת הידיים." אמר אליזבת.
"אבל..." אמרה אליזבת אבל עצרה את עצמה ואמרה. "לא משנה,
תמשיך, מה קרה אחר כך?"
"היא הגיעה עם הבובות, היא בעצם אחת הבובות שלך, לפני שהיא
הגיעה זה היה בסדר, הבובות היו אומנם פחות חברותיות משאר
היצורים אבל הם לא הציקו לנו. כשציירת אותה היא הייתה הראשונה
שהבינה שהבובות חזקות מאיתנו והחלה לשלוט בנו. היא לקחה איתה
את כל הבובות שציירת ועשתה צבא קטן שגבר על הצבא שלנו." הוא
עשה עיגול גדול והוא הראה לאליזבת איך הבובה הגדולה נכנסה אל
העולם שלהם. איך היא ישבה וראתה שהיא יותר חזקה מכולם. איך היא
לקחה את הבובות והפכה אותם לחיילים בפקודותיה. ואחרי זה את
המלחמה, מרחץ דמים איום. השטח היה מלא באנשי קירות מתים
שבגופותיהם הבובות התעללו, היו פה ושם בובות שמוחן נשפך החוצה
אבל הם היו מעטים.
מיד לאחר מכן היא ראתה שוב את המועצה, הם היו עצובים ובעיניהם
הסגולות התגלה פחד. הבובה שנקראה היא נתנה להם מסמך שהם נאלצו
לחתום עליו.
"מה זה הדבר הזה?" שאלה אליזבת.
"זהו היה חוזה לכל החיים, היא הפכה אותנו לעבדים." טירין הסתכל
עליה ובעיניו היא ראתה כאב. אליזבת ריחמה עליהם וידעה שהיא
רוצה לעזור להם לתקן את העוול שגרמה, גם אם זה לא היה בדיוק
באשמתה.
ידו של טירין רעדה והוא לאט עשה עיגול. עכשיו הוא הראה לה את
השנה האחרונה, איך היא גרמה להם לגרום לה לצייר עוד בובות
ולכתוב סיפורים על בובות ולתפור בובות, ולאהוב לגרום להן סבל
שיהיו יותר ויותר רעות  נאמנות אליה. היא ראתה איך האלה שניסו
למרוד מתו במיתות נוראיות, זה היה מחריד.
היא ראתה איך גם היצורים האחרים פחדו, מנסים להמשיך לחיות אבל
גם הם או שהיו לצידה או שמתו.
"ואז הקמנו את המקום הזה, כל מי שהצליח לברוח מהעבדות הגיע
לכאן והצטרף אלינו." אמר טירין.
אליזבת הבינה מה קרה בשנים האחרונות אבל לא הבינה רק דבר אחד.
"איך אתם חיים? האלה שאני לא ציירתי, איך אתם נוצרתם?"
"מי היה הראשון אף אחד לא יודע אבל אנחנו יודעים שהרבה דורות
לפני היינו עדיין מציירים ומתרבים בעצמנו, לאחר מכן ילדינו
התעצלו ללמוד לצייר ונאלצנו להשתמש באנשים, את היית הדור
הרביעי שהשתמשנו בו."
"ולמה זה אצלי השתבש?"
טירין הכה עם אגרופו בשולחן וניסה לסדר את נשמתו. "אותו בוגד
היה אחראי על סוג הציורים והוא שכנע את כולם שצריך גיוון
בחיינו, הוא גרם לצייר הרבה דברים ובין היתר את הבובות."
"למה שלא תמשיכו לצייר בעצמכם?"
"אמרתי לך, ילדינו אינם מתעניינים בזה יותר."
"אנחנו עוד נראה." היא אמרה והתחילה לזחול אל היציאה.
"טירין!" איש קירות קטן מאוד פתח את הדלת בחוזקה.
"אוליב! מה אתה עושה? איפה נימוסיך?" התרגז טירין.
"אין זמן לנימוסים, הוריה של העלמה מתכוונים לשבור את הקיר עד
מחר, אם הם יעשו את זה הגשר יתמוטט ואם היא תישאר פה היא לא
תוכל לצאת." אוליב נראה מפוחד.
"זה רע, עד מתי יש לנו?" שאל טירין.
"מחר בחמש, אדוני." אמר אוליב וניסה לסדר את נשימתו.
"זה לא טוב, אין לנו עדיין תוכנית." אמר טירין אבל אליזבת
חייכה.
"לי יש."

אליזבת זחלה במסדרון. טירין ואוליב רצו לידה בזמן שהיא מחלקת
הוראות.
"אוליב, אני מבקשת ממך להביא את כולם בלי יוצא מהכלל אל חדר
הכניסה." היא פקדה על אוליב אפילו מבלי להסתכל עליו. "יש לך
עשר דקות, זוז!" ואוליב רץ לכיוון ההפוך במסדרון מתחיל לפתוח
דלתות ולחפש את כל השאר.
טירין הסתכל על אוליב המתרוצץ ממקום למקום ואמר. "ידעתי שזה
יהיה רעיון טוב להביא אותך לכאן, את תעשי עבודה מעולה!" הוא
חייך חיוך רחב אל אליזבת אבל היא לא חייכה, היא פחדה והפחד שלה
גרם לה להיות רצינית ומפחידה.
כשהגיעו אל חדר הכניסה אליזבת עצרה והסתכלה על טירין. "אני
רוצה לשאול כמה שאלות." טירין הביט בה, להוט לענות על שאלותיה
ולמלא כל פקודה שתיתן. "למה משמש הכרטיס שנתת לי?"
"זה לא כרטיס, זה מפתח. מפתח שבמקומות מסוימים בעולם שלנו אפשר
לעשות איזה חלון שממנו אפשר לראות את העולם שמחוץ." טירין אמר
וחיכה לשאלה הבאה של אליזבת.
"איפה יש מקומות כאלו?" היא שאלה.
"יש אחד כאן אבל זה עמוק בפנים-" טירין אמר אבל אליזבת קטעה
אותו.
"טוב, הוא יכול להראות לי את חדרו של אחי?"
"כן אבל אי אפשר להיכנס לחדר הזה, צריך מפתח שאבד לנו." אמר
טירין.
"אולי לי יש את המפתח...." הרהרה אליזבת. "טוב זה לא משנה
עכשיו, מה קורה אם הציורים שלי והסיפורים שלי ישרפו?"
"כל היצורים ייעלמו כאילו האדמה בלעה אותם." הוא אמר ואז הסתכל
עליה. "את לא מתכוונת לעשות את זה נכון?"
אליזבת שתקה.
"עלמתי, את לא יכולה לעשות את זה, אנחנו צריכים את היצורים
האלה, הם המשך הקיום שלנו." אמר טירין ובקולו נשמע ייבוב.
"טירין אתה לא קולט? היצורים האלה הם לא המשך הקיום שלכם כי הם
לא אתם, אם אתם רוצים המשך קיום אתם זקוקים לכם, לעוד אנשי
קירות. מי שאמר לכם שצריך יצורים שונים ומי שתכנן את ההיא ומי
שגרם לי לעשות לכם את כל הסבל הזה שלחיות במחילות, מפחדים לצאת
החוצה אל הבית שלכם היה בוגד. אני יודעת מה אני צריכה לעשות
כדי לעזור לכם ולי אז אני מבקשת ממך, תבטח בי ותיתן לי לעשות
את העבודה שלי כי לזה הבאת אותי."
טירין הביט בה, עדיין המחשבה שמה שאליזבת עושה היא שגויה אבל
חלק גדול עוד יותר אמר לו לתת לה להמשיך בעבודתה כי אכן יש
משהו בדבריה.
אליזבת פירשה את שתיקתו וחיוכו הקטן שנמרח על פניו כהסכמה
והמשיכה. "אני צריכה דפים, עפרונות, עטים כל דבר שאפשר לכתוב
ולצייר איתו וכמובן על מה לצייר או לכתוב."
טירין לא הבין את תוכניתה של אליזבת אבל הוא רץ החוצה.
לאחר דקה החלו אנשי הקירות להיכנס לחדר. הם הביטו באליזבת
ביושבת בפינה ומסתכלת עליהם. כשאודריון נכנס הוא ישר הלך אליה.
"עלמתי," וקד קידה. "אפשר לעזור לך במשהו?"
"כן." היא אמרה ואודריון הביט בה. "אני צריכה שתמצא מישהו
שיסדר את כולם כאן, שהם ישבו ויחכו עד שאני אחזור ואז אני רוצה
שתחזור אליי ותיקח אותי למקום בו אני אוכל להשתמש בזה." אמרה
והוציאה את הכרטיס מכיסה.
אודריון נרעד אך הלך ועשה כדבריה. היא עדיין ישבה בפינה אבל
השתדלה שלא יראו אותה, למעשה רק מי שכבר נכנס אל תוך החדר יכול
היה לראות אותה בקושי, מהכניסה אי אפשר היה לראותה. זה הבהיל
כמה מאנשי הקירות כשקלטו שהיא בעצם יושבת שם, מתבוננת בהם.
היא ראתה את אודריון מבקש מאחד מהם לסדר את כולם ולאט חוזר
אליה, הוא בהתחלה לא הבין איפה היא אבל כשקלט אותה חיוך נמרח
על פניו והוא הלך במהירות לקרתה.
ברגע שהוא הגיעה אליה היא שאלה. "סיימת?"
"אכן כן עלמתי." הוא אמר וחייך חיוך רחב.
"יפה, עכשיו קח אותי לשם." היא אמרה ויצאה ממחבואה. היא זחלה
על ידו בזמן הוא הולך, מנסה לא ללכת יותר מדי מהר כדי לא
להכאיב לברכיים שלה שהיו כבר משופשפות ומכנסיה היו קרועים.
הוא לקח אותה אל כמעט סוף המסדרון, שם הוא פתח דלת שהובילה אל
מדרגות למטה. אליזבת התיישבה והחלה לרדת על ישבנה בזמן
שאודריון מאחוריה, דואג שהכל בסדר, לפחות כך חשבה אבל אחרי כמה
דקות של ירידה במדרגות היא שמעה ממנו יבבה.
אחרי עוד כמה דקות הם הגיעו לתחתית. מולם הייתה דלת גדולה
מאוד, או לפחות בשביל אודריון, בן אדם יכול היה להיכנס לשם או
יותר נכון, בובה.
"ע-ע-ע-למ-מ-מ-תי, א-א-א-א-ני-ני מ-מ-מ-מפ-ח-ד-ד-ד!" גמגם
אודריון ואליזבת חשה ברעידות שלו.
"אל דאגה אודריון," היא אמרה. "אתה לא תיכנס פנימה, רק אני."
אליזבת הוציאה את המפתח השחור מכיסה והביטה בו. היא נשמה
עמוקות ולאט ניסתה להכניס את המפתח למנעול. היד שלה רעדה אבל
הוא נכנס.
קליק-קלאק!
שמעו את המנעול נפתח ואליזבת לאט פתחה את הדלת, החדר היה ריק.

אליזבת נשמה לרווחה ונכנסה לחדר, משאירה את אודריון בחוץ
וסוגרת את הדלת. היא במהירות הבינה איך היא אמורה להכניס את
הכרטיס ולפניה התגלה חדרו של אחיה, היא הייתה מתחת לשולחנו
וראתה אותו שוכב על המיטה בלי חולצה ומקשיב למוזיקה.
"אדם!" היא קראה לו. "אדם!"
"מה?" הוא הפסיק את המוזיקה והביט סביבו.
"אדם!" אליזבת אמרה שוב. "מתחת לשולחן."
"אליזבת נו באמת, אין כוח למשחקים." אמר וקם מהמיטה. הוא הוריד
את ראשו אל מתחת לשולחן וכמעט נחנק מרוב הפתעה. "מה?"
"אני כבר אסביר, קודם יש לי בקשה."





פרק 9- בובות
"בוא." אמרה אליזבת לאודריון כשסגרה ונעלה שוב את הדלת. הם
התחילו לעלות למעלה, לאליזבת בהתחלה היה קשה לעלות אבל אחרי
כמה דקות היא מצאה שיטה והם עלו הרבה יותר מהר.
כשנכנסו לחדר הכניסה ראו שכל אנשי הקירות ישבו על הרצפה,
מחכים. טירין התקרב אליהם והסתכל בדאגה על אליזבת. "עלמתי,
היכן היית? פחדתי שקרה לך משהו."
"עשיתי מה שעשיתי." היא ענתה והמשיכה לזחול אל שאר אנשי
הקירות. היא ישבה כעת מול שאר אנשי הקירות שהביטו בה.
היא נשמה עמוקות ואמרה, "אני אגיד לכם את האמת, יש רק דרך אחת
לנצח את הבובות אם לא נצליח בדרך הזאת כולנו נמות או שנהפוך
להיות עבדיה של ההיא."
אליזבת הביטה בהם, היא רצתה לראות שכולם קלטו את הסכנה וכולם
אחוזי אימה, אחרי שעברה על כל אחד ואחד המשיכה. "אתם חייבים
להיות רבים, הכמות הזעירה שלכם לא תספיק בשביל להתגבר על בובה
אחת! אני יודעת שאתם יכולים לעשות את זה, אני יודעת שאתם
יודעים איך לצייר ואיך לכתוב ואני לא יכולה להכין כמות כה
גדולה בזמן כה קצר." היא נשמה שוב. "אין לנו זמן, עד מחר בארבע
אנחנו חייבים להיות מוכנים למלחמה! אחרת אני אשאר כאן. אני
יודעת שחלקכם חושבים שזה רעיון טוב אבל זה לא כי אני מבטיחה
לכם שאני לא אעזור לכם. לכן יש לי בקשה, קחו דפים ועפרונות וכל
דבר ותתחילו." היא סימנה לטירין לחלק לכולם. אחרי מספר דקות
שלכולם היו עטים וניירות אליזבת הוסיפה. "יש רק דבר אחד שאני
רוצה שתבינו, אם תציירו משהו שהוא לא אתם הוא יתייחס אליכם כמו
הבובות, ינסה לשלוט בכם. גם אל תציירו משהו שמזכיר אותכם אבל
הוא לא אתם, אל תוסיפו לגוף שלכם עוד דברים, תהיו אתם ותנצחו,
תציירו משהו אחר ותפסידו."
הם פחדו. אליזבת הסתכלה עליהם, הם רק הביטו בה. בתוך החדר
הייתה דממה, אף אחד לא זז. אליזבת חשה שהכל אבוד כשאחד מאנשי
הקירות קם. הוא היה נמוך במקצת והיה קשה להבחין בו אבל הוא
המשיך ללכת אל אליזבת.
כשהגיע אליה התיישב לידה והסתכל עליה בעיני הסגולות הגדולות.
הוא פחד. אני יודעת שאתה מפחד. חשבה אליזבת כשהסתכלה על עיניו.
אבל תעשה את זה.
הוא הוריד את עיניו מפניה של אליזבת והסתכל על הדף ששכב על
הרצפה ועל העיפרון שהיה בידו. הוא רעד. קדימה. חשבה אליזבת.
דמעה זלגה על פניו והוא קיבץ את גבותיו והחל לצייר. אליזבת
חייכה והחלה לצייר גם. היא לא רצתה להרים את ראשה ולראות מה עם
השאר, היה כל כך שקט שהיא חשבה שהם הלכו אבל כשהרימה את ראשה
היא ראתה שכולם כותבים או מציירים.
אחרי חצי שעה הייתה לה ערמה של ציורים לידה. טירין התקרב אליה
ועיניו היו אדומות. הוא חייך חיוך מאוזן לאוזן ואמר. "תודה
עלמתי, אוצר שלנו, תודה רבה."
"אל תודה לי עדיין, בוא נגמור עם זה קודם." היא חייכה אבל היא
ידעה שזה עדיין לא נגמר, היא פחדה וידעה שהיא עצמה אינה מסוגלת
לנצח את צבא הבובות, לא משנה כמה יהיו איתה אבל היא המשיכה,
אפילו לא יודעת למה.
הם עבדו כל הלילה, היא ראתה שהם חרוצים ורובם ביקשו להישאר כל
הלילה איתה אבל היא לא הסכימה. "אין טעם שתעייפו את עצמכם, אתם
תתחילו לצייר לא נכון." אליזבת חילקה אותם לארבע קבוצות והם
עשו משמרות, כל שעתיים הקבוצות התחלפו וקבוצה אחרת הלכה לישון
והשאר המשיכו לצייר. אליזבת עצמה לא הלכה לישון, היא לא הרגישה
עייפה למרות שהפחד שעלה שוב ושוב מדי פעם גרם לה לסחרחורות,
אבל היא התיישבה וזה עבר. ב-6 בבוקר היה להם הר קטן של ציורים
וסיפורים והיא הרגישה הקלה שהלילה עבר, אבל הייתה לה תחושה
מוזרה, כאילו היא לא מוגנת כאן, היא הרגישה כאילו הבובות
הולכות ממש מעל לראשה. כששאלה את טירין הוא ענה לה, "אני מבין
למה את מרגישה כך עלמתי, המחילות שלנו הם מתחת לארמונה של
ההיא."

אליזבת הסתכלה עליו וקלטה את כל מה שקורה. הדלת, החשש, הפחד של
אודריון הכל התחבר. זה הפך להיות ממש מסוכן, אם הבובות יגלו את
המקום הזה הם ייקחו אותה ואותם. היא ניסתה לדמיין מה יעשו לה
אבל נזכרה שבעצם היא אינה יודעת מה הבובות רוצות ממנה. היא
שאלה את טירין.
"ובכן," הוא אמר לה. "הן גם צריכות המשך קיום והם יאלצו אותך
לצייר עבורן." אליזבת נרעדה וראתה את זה בדמיונה, אותה יושבת
בחדר סגור וגבוה, בפינה יש שולחן וכסא, לידו ערמות של עפרונות,
צבעים, עטים ודפים, היא ישנה על חתיכת בד בפינה. בובה גדולה
פותחת את הדלת ומעירה אותה באכזריות, היא קמה ומתחילה לצייר
בלי הפסקה. וכך כל יום כל היום עד שתמות אם היא בכלל תוכל
לגדול כאן.
אליזבת פחדה, היא לא רצתה שזה יקרה. היא התיישבה לכמה דקות
ועצמה את עיניה. היא ניסתה להירגע.  
"עלמתי?" אודריון התקרב אליה. "קרה משהו?"
"אני בסדר, רק קצת עייפה." היא שיקרה, היא לא רצתה שהם ידעו
שהיא פוחדת.
"אולי עלמתי רוצה לישון?" הוא שאל בהיסוס.
"כן, תוכל לעשות לי טובה?" שאלה אליזבת ואודריון הביט בה. היא
פירשה את הבעתו ככן ואמרה, "תעיר אותי בעוד שעה."
"בסדר." אמר אודריון אבל במחשבתו שאל, מה זה שעה? אודריון ניסה
לשאול אנשים אבל רובם היו עסוקים עם הציורים והשאר לא ידעו,
לבסוף העיר אותה בשלוש וחצי.
היא הסתכלה על השעון וצעקה, "אודריון! ביקשתי שתעיר אותי אחרי
שעה לא אחרי עשר שעות!"
"אני מצטער עלמתי, אני לא ידעתי מה זה שעה." אמר והיא עזבה את
זה, לא כעסה עליו למרות שחשבה שהוא לא היה צריך לקבל על עצמו
את הבקשה אם לא ידע איך לעשות את זה, אבל היא סלחה לו, במילא
השינה הזאת הייתה נחוצה לה והיא הרגישה טוב עכשיו וגם לא היה
לה במילא מה לעשות.
היא החליטה שעליה עכשיו לדבר עם אחיה, היא הבטיחה לו שתגיד לו
מתי הוא צריך לעשות את המשימה שלו והגיע הזמן.
"אל תבואו אחרי." אמרה אליזבת. "עוד עשר דקות תיקחו את כל
הציורים ותהפכו אותם לאמיתיים, אבל תראו שרק האלה שנראים
כמוכם! בארבע תצאו למלחמה, גם אם אני כאן וגם אם אני לא."
טירין הנהן והמשיך להסתכל על כל השאר בזמן שאליזבת החלה לזחול
לאורך המסדרון.
כשהגיעה לדלת היא נשמה וניסתה להרגיע את גופה אבל היא רעדה.
היא רעדה כל כך חזק עד שחשבה שזה טוב שהיא חייבת לשבת כי אחרת
היא הייתה נופלת.
כשהגיעה למטה התחושה שהיא לא צריכה להיות שם התגברה, היא רצתה
ללכת אבל היא הייתה חייבת להודיע לאחיה.
היד שלה רעדה כשפתחה את המנעול. במחשבותיה היא ראתה בדמיונה מה
יקרה אם תפתח את הדלת, שתי בובות הסתכלו על ביתה, רואות אותה,
לוקחות אותה, נכנסות למחילות של אנשי הקירות, רוצחות את כולם
ומי שלא נלקח אל ההיא, היא ראתה איך היא ממשיכה לעבוד בשביל
ההיא עד סוף חייה, איך אנשי הקירות משתעבדים ואיך כל חייהם
וחייה נהרסים רק בגלל שפתחה את הדלת הזאת.
אבל זה לא חייב לקרות. היא אמרה לעצמה. ואני חייבת לעשות את
זה.
היא פתחה את הדלת בעיניים עצומות. ולאט- לאט, כשלא שמעה שיש שם
משהו פקחה את עיניה. החדר היה חשוך במקצת אבל היא ראתה שלא היה
שם אף אחד, היא נשמה לרווחה.
אחרי חצי שעה היא עדיין ישבה שם ודיברה עם אדם, היא סיפרה לו
כל מה שקרה. היא קיוותה שהוא לא ירגיש אשם או משהו כזה אבל הוא
לא הרגיש, הוא היה במצב הרבה יותר גרוע.
כשסיימה לספר את סיפורה שאלה אותו אם הוא מבין אותה, והוא ענה,
"לא, לא הבנתי כלום...אין לי מושג על מה את מדברת."
אליזבת נאנחה ושאלה, "מה כן הבנת?"
"שאת בסכנה, ושאני חייב לעשות המשימה שלי." הוא אמר.
"יפה, את השאר אני אסביר לך יותר מאוחר בבית." היא אמרה ואז
הוסיפה. "אם אני איי פעם אגיע הביתה, אתה יודע מתי לעשות את
זה?" היא שאלה.
"כן, אני אצא עוד מעט." הוא ענה.
"טוב מאוד." היא ענתה וחיפשה מה עוד לומר כש...בום!! דלת
שהוסוותה כקיר נפתחה בטריקה וממנה יצאו שתי בובות, הן הביטו בה
מעיני הכפתורים שלהן, בוחנות את גופה ומגלות לאט מי היא. למזלה
של אליזבת היא סגרה את הדלת והמפתח היה עמוק בתוך כיסה.
הן התקרבו אליה, אחת מהן הרימה את אליזבת על רגליה וגררה אותה
החוצה. השנייה לקחה את הכרטיס ושברה אותו.
בחוץ היה גרם מדרגות, המדרגות היו גדולות ולאליזבת היה קשה
לעלות עליהן. היא הסתכלה על הבובה שהחזיקה את ידה. גוף גדול
וערום, חזק, היא הסתכלה על עיניה, לא על הכפתורים, על העיניים
איפה שהן מתחת לבד, היא יכלה לראות אותן זזות, היא יכלה לשמוע
את הלב פועם בחוזקה, היא יכלה לראות את פיה הצורח ולשמוע את
הקול החלש שיוצא ממנו, היא ראתה את המוח ואת כל הכעס שההיא
הכניסה לה, היא ראתה עד כמה הבובה הזאת כועסת ועד כמה שהיא
פוחדת שלא יגלו שהיא בעצם לא כועסת על כלום.
אליזבת הסתכלה על הבובה השנייה, היא ראתה את תוך תוכה אבל לא
ראתה כלום, מוחה היה ריק חוץ מהשנאה והרוע שהראתה לכולם.
אז יש לי סיבה למה אני חייבת לעשות את זה. היא אמרה לעצמה.
למרות שיש כמה שלא מגיע להן. ובעודה חושבת את זה הסתכלה על
הבובה שהחזיקה את ידה.
הם הגיעו למעלה שם הבובה השנייה פתחה את הדלת עם מפתח גדול
ועבה. הבובה השנייה לקחה את ידה של אליזבת בחוזקה והעיפה אותה
לצידה. היא הסתכלה על הבובה הראשונה ואחרי כמה דקות של החלפת
מבטים הבובה הראשונה נרתעה. מה קרה? חשבה אליזבת וראתה את
הבובה השנייה מסמנת לבובה הראשונה ללכת לכיוון השני.
אליזבת לא הבינה מה קרה אבל היא הבינה דבר אחד, הבובות לא
רחמניות, טעות אחת ואת הולכת. והיא הייתה בטוחה שאת הבובה הזאת
היא לא תראה שוב.
הבובה השנייה לקחה אותה לאורך מסדרון ארוך, היא ראתה שהקירות
היו משיש יקר וחלק אבל הרצפה הייתה מחוספסת, מאבן קרה ושחורה.
היא תהתה מדוע זה ככה אבל לא הגיעה למסקנה הגיונית לכן השאירה
את זה כתעלומה לא פתורה.
הבובה העבירה אותה בתוך מבוך של מסדרונות, מדי פעם הן הגיעו
לאיזו דלת שאליזבת חשבה שזוהי סוף הדרך אבל לא, זאת הייתה
הכניסה לעוד מסדרון גדול. אליזבת גם שמה לב שהיא מתקרבת אל
ההיא, ככל שהן יותר התקדמו היו יותר בובות שומרות מסביב.
היא ראתה איך הבובות השומרות מסתכלות עליה, בוחנות אותה, והיא
ידעה שהן לא מסתכלות דרך עיני הכפתורים שלהן אלא דרך עיניהן
שלהן, כדור עגול בצבע לבן, כשהאישון בדרך כלל כחול או ירוק
בהיר והכל בתוך ערמה של צמר צהוב, דוחה, מלוכלך וחם.
כשחשבה על זה הבטן שלה התהפכה ועשתה סלטות, זה לא היה מראה
מלבב.
לבסוף אליזבת והבובה נכנסו לחדר גדול. על הרצפה התגלגל שטיח
אדום, מסביב היו חלונות גבוהים וגדולים, משני צדי השטיח עמדו
חייליה של ההיא, ובהמשך השטיח התגלה כסא גדול עליו ישבה
ההיא.
ההיא הסתכלה על אליזבת, עיני הכפתור שלה היו סגולות והן בחנו
את ידיה ורגליה של אליזבת. אני יודעת מה היא חושבת. חשבה
אליזבת. את הרגליים אפשר להוריד, הידיים זה כל מה שחשוב.
ההיא נראתה לפתע מופתעת, ועכשיו היא חושבת, הוסיפה אליזבת.
מאיפה היא יודעת מה הולך במוחי? אליזבת ראתה את עיניה האמיתיות
שלה והן רתחו מזעם. זה היה מפחיד, אליזבת רעדה ורצתה להפסיק
להסתכל אבל לא יכלה. היא ראתה את ליבה הפועם בחוזקה, מראה לה
רק רוע ושנאה, היא ראתה את פיה הצורח, צועק "תפסיקי! תפסיקי!",
מעליה היה חבל תלייה, זה היה ברור...היא גרמה לעצמה לשנוא, היא
גורמת לעצמה את הסבל הזה. אליזבת עלתה למעלה והסתכלה על מוחה,
היא ראתה את היום הראשון שנכנסה אל תוך העולם הזה, היא ראתה
איך אנשי הקירות קשרו אותה ולקחו אותה, התעללו בה כמו בציורים,
היא ראתה את השנאה שהצטברה במשך כל העינוי. לאחר מכן היא נתנה
לאליזבת לראות איך היא אספה את כל הבובות והתחילו במלחמה,
אליזבת ראתה כבר את המלחמה הזאת אבל לא מנקודת המבטן של
הבובות.
אליזבת חשבה שאולי אם היא תיכנס עמוק, עמוק היא תמצא את
הסלחנות ואת העצבות של הבובה אבל כל מה שמצאה היה שנאה.
היא המשיכה לראות וראתה איך יום- יום ההיא עוברת עינוי רק כדי
להזכיר לה למה היא עושה את זה, רק בשביל נקמה.
אליזבת התנערה מהמחשבות. "למה את מראה לי את זה? אין לי למה
לרחם עלייך כי כל מה שיש בך הוא שנאה!" צעקה אליזבת והבובה
הסתכלה עליה. אליזבת לא רצתה לראות את עיניה לכן הסתכלה על
הכפתורים.
אני לא רוצה ממך כלום. המחשבה עברה במוחה של אליזבת. אני
רוצה רק לומר דבר אחד, סבל הוא כוח אם יודעים להשתמש בו.

"לא, סבל הוא לא כוח." לחשה אליזבת. "וברור שאת לא יודעת איך
להשתמש בכוח."
הבובה הסתכלה עליה בהפתעה. למה את מתכוונת?
"את תראי." אמרה אליזבת וקיבלה סטירה על החוצפה. תתרגלי לזה,
אם לא תהיי צייתנית את תסבלי כאן, תעשי מה שאני אומרת לך! את
תהיי כאן הרבה זמן וחברייך הקטנים עוד מעט ירמסו על ידי חיל
הפרשים שלי ואת תכיני לי עוד!






פרק 10- הפתרון הסופי
אני חייבת למשוך זמן, חייבת. אמרה לעצמה ולא היה אכפת לה לקבל
עוד כמה סטירות, רק שתישאר פה. "מה את רוצה שאני אעשה?" שאלה
אליזבת, מתעניינת בעתידה לכאורה.
זה פשוט ילדה קטנה, ילדה קטנה? את צריכה להכין לי עוד
חיילים.

"ואיך אני אמורה לעשות את זה?" שאלה ובקולה נשמע קול מלגלג.
היא לא רצתה להישמע כך אבל מה שנעשה נעשה וההיא התרתחה.
ההיא התקרבה אליה לאט, היא ידעה שאם היה לה פה מעל הבד היא
הייתה מחייכת חיוך רצחני, היא יכלה לראות את זה בעיניה. אפילו
בעיני הכפתור.
אליזבת פחדה, היא ניסתה להראות את זה בתקווה שתבין שהיא במצוקה
אבל במשך שנים כה רבות היא החביאה את חששותיה ולא יכלה שלא
לשחק במשחק שלה. עיניה של אליזבת נראו כועסות, מלגלגות,
האומרות: נראה אותך פוגעת בי. וההיא לא התכוונה לפספס
הזדמנות לפגוע במישהו, זאת הייתה מטרתה בחייה.
הבובה הגדולה בגובה שני מטר עמדה מולה. אליזבת הייתה פגיעה
מאוד בבטנה והיא ידעה שהיא עלולה לקבל שם בעיטה. רגליה
המעוגלות של ההיא היו חזקות, החומר האמיתי ממה שהייתה עשויה
כאן היה חזק ביחס לגופה הקטן והשברירי של אליזבת.
אבל אליזבת הייתה מוכנה, אחרי שקלטה מהן האפשרויות של ההיא
היא חישבה את האפשרויות שלה. זה יהיה קל, חשבה אבל עם המחשבה
הזאת התחיל גם הספק. אך אולי קל מדי?
היא הייתה עסוקה במחשבותיה וההיא ראתה את זה, היא הנחיתה את
המכה. אליזבת הרגישה כאילו כדור בטון נחבט בבטנה, היא נפלה
אחורה והתייפחה בכאב. עיניה החלו לדמוע. בואי תהרגי אותי כבר!
חשבה. אני רוצה למות. הכאב היה צורב, כאילו חוץ מהמכה הכניסה
בה ההיא רעל, רעל ששרף את כל גופה מבפנים.
אליזבת יכלה לחוש בחיוכה של ההיא. הכל מתחיל ונגמר
בבובות.

ואז היא הבינה. הכל התחיל מהספר שלה. כל הסיוט הזה התחיל ביום
הולדתה השתיים- עשרה. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות
שתוך זמן כה קצר הדברים הנוראים האלו קרו?
אדם! היא צעקה מבפנים. עוזבת לכמה רגעים את מחשבותיה שבעצם
לעולם לא יחזרו למוחה שוב.  אדם, אם אתה שומע אותי תעשה את זה
עכשיו!
שתי שומרות נעלמו.
מה קורה כאן?
"אם חשבת," אליזבת התקשתה לדבר אבל היא הייתה חייבת להגיד את
המילה האחרונה, אולי גם המילה האחרונה שלה. "שתוכלי." אך שינתה
את דעתה ואמרה. "אני. מצטערת." וחייכה חיוך מרושע. "אבל. לא.
שמעת. שבסיפורים. הרעים. אף. פעם. לא. מנצחים!" ובשארית
כוחותיה צפתה בבובה הנשרפת לאט ובסבל, שומעת את זעקותיה, היא
חשה בכאבה אך היא סבלה אותו בשקט. מגיע לי לסבול. אמרה לעצמה
והמשיכה להאשים את עצמה על אובדנם של אנשי הקירות.
אנשי הקירות פרצו לארמון, היא שמעה אותם וביקשה שימהרו כבר.
הכאב המשיך וכבר כמעט ולא הרגישה את רגליה. השעה הייתה ארבע
וחצי. אני לא אספיק. אני אחיה כאן לתמיד, אם לא אמות היום. אבל
הם לא יתנו לי למות, אני חשובה להם. היא חשבה והחלה לבכות. אני
רוצה למות.
"עלמתי!" טירין נכנס לחדר עם חייליו. נימגה הייתה איתו. הם לא
יתנו לי למות. אמרה שוב לעצמה אבל לא היה לה כוח להתנגד להם.
"מה קרה לבובות?" שאל טירין אבל נימגה השתיקה אותו.
"אינך רואה שהיא סובלת?" אמרה והוסיפה בכעס. "יצור חסר רגשות."

נימגה טיפלה בה ביעילות ותוך עשר דקות החדר התמקד. היא יכלה
כבר לדבר אבל היא בחרה לצעוק. "לא! תנו לי למות!" היא בכתה
שוב. "אני לא רוצה להישאר כאן לתמיד!"
"את לא." אמר טירין ובעיניו היה עצב. היא לא ידעה מה לחשוב, זה
הרי ברור שלא נספיק לפני שאמא ואבא יורידו את הקיר, מה אתה
מתכוון לעשות? להרוג אותי? "נסביר לך אחר כך, עכשיו יש לנו מעט
זמן ואנא ממך הסבירי לי איך עשית את הנס הזה?"
אליזבת ניסתה לחייך אבל היא הייתה מבוהלת מדי. היא סיפרה להם
על ירידתה בפעם הראשונה אל החדר ההוא ועל התוכנית שעשתה עם
אחיה הגדול. לקחת את הכל כל הציורים וכל הסיפורים, לשרוף הכל!
כשחשבה על מה שעשתה עם אחיה נזכרה במשהו, זה הזכיר לה את
הפתרון הסופי אבל שכנעה את עצמה שזה לא היה כך. היא סיפרה על
הפעם השנייה שירדה ואיך הבובות תפסו אותה. הם היו מזועזעים אבל
המשיכו להקשיב. היא סיפרה על השיחה שלה עם ההיא ועל איך הכתה
אותה.
"ועכשיו," אמרה בסוף. "הסבירו לי, מה אתם מתכוונים לעשות?"
"לקחת אותך לגשר, ננסה להעביר אותך לפני שהם יורידו אותו ואם
לא נצליח את תמותי, תיפלי מהגשר את התהום שלמטה או שתימחצי
מהקיר אבל חייבים לנסות, איננו רוצים שאת תהיי אומללה עלמתי,
אוצר."
אז טעיתי לגביכם חברים. חשבה והם עזרו לה לקום למרות שהיו
נמוכים ממנה בהרבה.
הריצה החוצה הייתה מייגעת, כל צעד שלה הרגישה אליזבת כאב חדש,
שונה, חד בצורות שונות אך לא היה לה זמן לשאול, היא רצתה לחזור
הביתה.
להגיע לגשר הייתה משימה אחת אבל לעלות למעלה דרכו היה משהו
אחר. הם לא יכלו לעלות איתה ולכן נשארו למטה איפה שבטוח.
אליזבת החלה לעלות והרעש של המקדחה או במה שהוריה השתמשו נשמע
לכל אורך המנהרה שדרכה עלתה.
העלייה הייתה קשה, המנהרה הייתה חלקה כדי שיוכלו להתגלש בה
ביתר קלות. היא נזכרה איך התגלשה בה אתמול, אחוזת פחד ואימה
ממה שיכול לקרות לה כאן למטה. המחשבה שעכשיו היא חופשייה
מכבליה ועכשיו תוכל להיות מי שהיא רוצה עודדה אותה במקצת.
היא הגיעה לאמצע המנהרה ונשארו לה עוד שלוש דקות עד שגורלה
ייחרץ. היא פחדה והכל התערבב עם העלייה הקשה, הקול המנפץ לאט
את הקיר, הפחד...במיוחד הפחד. הפחד מהכל, והפחד מהמציאות שאולי
לא תדע מה לעשות בחופש שלה, אחרי הכל כל השנים האלה כל מה
שידעה היה לצייר, לקרוא ולכתוב. עכשיו יכלה לעשות מה שהיא רוצה
והיא לא ידעה מה לעשות בזה.
היא האיצה, אני חייבת להישאר ממוקדת. אמרה לעצמה בנוקשות. אני
לא יכולה להתחיל לחלום, אם אני רוצה עתיד אחר אני צריכה לעלות.

עוד דקה. נשארו לה רק עוד ארבעה מטרים לעלות אבל זה היה קשה,
הקיר היה אנכי לגמרי והטיפוס היה כמעט בלתי אפשרי. הרעש של
המכונה שמנפצת את הקיר נתנה לה תחושת ייאוש עמוקה והיא לא
הצליחה להמשיך לעלות.
"אבא!" היא שמעה קול. הזיכרון שלה לא עבד טוב כל כך, היא לא
זיהתה מי זה. "אבא תפסיק!" הוא התנשף. מי אתה? חשבה וניסתה
להיזכר אבל הזיכרון שלה היה ריק. היא לא ידעה בכלל איפה היא.
"היא חוזרת." אמר והיא חשבה שהוא מתכוון אליה. היא המשיכה
לעלות לכיוון הקול. מי אתה? מי זה שהצליח לעצור את הרעש הקודח
במוחי?
היא הרגישה כאילו היא עפה למעלה, זה היה בלתי אפשרי היא ידעה
אבל היא הרגישה ככה. מוזר. חשבה. מה אני בכלל עושה כאן?
היא הגיעה לחלון. מתוך רפלקס שלעולם לא תדע מאיפה בא הושיטה יד
לכיס מכנסיה והוציאה מפתח גדול שחור. היא פתחה את החלון, קרן
אור סנוורה אותה והיא כמעט נפלה למטה כשיד תפסה את ידה שלה.
היא לא ראתה מי הציל אותה והיא לעולם לא תדע. ברגע שיכלה לראות
שוב ראתה את אביה נכנס לחדר עם מקדחה גדולה מאוד ועם פטיש
ענקי. הוא שאל למה יש לו את הכלים האלה בידו. אמה ישבה ולא
אמרה דבר, הזר שישב על המיטה היה כל כך מופתע שלא הצליח לקום.
ואדם? ישב שם ובהה במשפחתו, אף אחד לא זכר חוץ ממנו. הוא לא
ידע למה אבל אחרי כמה שנים שהיה נזכר בסיוט שעברה אחותו עד גיל
12 חשב שאולי זה העונש שלו, שגרם לה והתחיל עם כל זה. הוא
מעולם לא ידע את האמת ולא זכר כלום מההסבר הקצר והלא מובן של
אליזבת. ולא זכה להסבר שהגיע לו, שהבטיחה אחותו שתיתן לו
כשתחזור אבל היא לא זכרה כלום. היא גם איבדה את נחישותה
וכשרונה המדהים לכתיבה ולציור אך היא התעקשה ואחרי כמה שנים
היא ציירה כמו אחותו אותו זכר בילדותו אבל לא הזאת שמציירת
סיוטים, הזאתי שמציירת מרצונה בלבד.
אף אחד לא זכר מה קרה ביומיים האלה ובהחלט לא הבינו למה ישב זר
בחדרה של אליזבת. במשך כמה ימים הדברים לא היו מובנים אבל
השיגרה חזרה שוב, טוב כמעט, אדם הפסיק להתעניין כל כך באליזבת
כאילו היא לא הייתה אותו אדם.
למעשה היא באמת לא הייתה אותו אדם, ואליזבת הבחינה בזה כשניסתה
לצייר, הציורים שלה היו מגושמים והרעיונות שלה היו שמחים, היא
ציירה או ניסתה לצייר נשים, גברים, ילדים, בעלי חיים הכל! רק
לא יצורים.
היא ניסתה לכתוב אבל הכשרון שלה אזל, היא כתבה קלישאות שאותם
זרקה לפח עוד לפני שנתנה למישהו אחר להביע את דעתו.
היא ידעה שמשהו השתנה באותו יום אבל לא ידעה מה, היא לא זכרה
כלום. היא ניסתה לדבר על זה עם אדם אבל הוא לא הקשיב, היה צער
בעיניו והיא פחדה שיתחיל לבכות. היא לא חזרה לדבר איתו על זה.


אליזבת המשיכה לחיות, הצליחה בלימודים ושיפרה את כתיבתה
וציוריה, זאת הייתה עבודה קשה אבל היא הצליחה.
יום אחד החליטה לבד את אחיה שהיה בן 27 וגר בבית שלו, לבדו.
היא תמיד תהתה מדוע איזו משיג לעצמו מישהי כשהיא הייתה בת 22
וכבר מאורסת ואחותה הגדולה, מאיה, הייתה כבר נשואה לאיזה דתי
ויש להן כבר שני ילדים.  
היא ישבה איתו לדבר על מה שקורה לאחרונה. היא סיפרה לו שיפרסמו
בקרוב עוד ספר שלה והוא חייך. הוא ידע שאחותו הקטנה תהיה
מפורסמת ועכשיו הוא עוד יותר שמח כי ידע שעשתה זאת בעצמה ולא
בזכות אנשי הקירות.
לפתע נבהל ממחשבותיו. הוא בחיים לא אמר את המילים האלה, "אנשי
הקירות".
"משהו קרה, אדם?" שאלה אליזבת ונראתה מודאגת.
"לא, לא אני אקח לי משהו לשתות." אמר והלך למטבח הצפוף והקטן
שלו. הוא לקח בידו כוס ושם לב שידו רעדה בחוזקה. מה קורה לי?
חשב. מה זה אנשי הקירות? אבל הוא כבר ידע את התשובה. אלו היו
היצורים שלקחו אותה. אמר לעצמו. איך אני יודע את זה אחרי כל
השנים האלה?
אני צריך לספר לה. אמר לעצמו אבל לא רצה להגיד את זה. לא אני
לא. הוא הרגיש מטופש, הוא רב עם עצמו. כן אני כן, אני חייב,
היא חייבת להבין, לדעת, ואני חייב לסלוח לעצמי. הוא השתכנע.
"ליזי," אמר אדם כשחזר לסלון. אליזבת הסתכלה עליו.
"מה?" שאלה.
"אני צריך לספר לך משהו." והוא סיפר לה, אפילו יותר ממה שידע.
הוא הבין את כל מה שהסבירה לו הילדה הקטנה בת ה12 מתחת
לשולחנו. הוא זכר.
כשסיים אליזבת הייתה המומה. "למה אתה מספר לי את זה עכשיו?
אחרי כל השנים האלה." הוא שמע את הטינה בקולה. ספר את האמת.
"לא ידעתי הכל ורק לאחרונה הבנתי. כתבתי את זה אפילו ופשוט לא
היה לי את האומץ לספר לך." הוא אמר ובהה ברצפה. "אני פחדן, אני
יודע."
אליזבת נאנחה וחיבקה אותו. היא סלחה לו.
אדם קם ממקומו. הוא הלך לחדר השינה שלו משאיר את אליזבת
מבולבלת. היא הלכה אחריו.
היא ראתה אותו יושב על המיטה שלו וקורא משהו. אליזבת התיישבה
לידו והסתכלה. "זה?"
"כן." אמר וחייך אליה. "קחי, זה סתם זיכרון לא חשוב מהעבר,
ואני חושב שעכשיו אני יכול להתחיל לחיות את חיי כמו שצריך."
אליזבת חייכה ובליבה אמרה, סוף- סוף!
ורק אחרי שהלכה פתח את הארון שלו. הוא הוציא משם דפים ועפרונות
ולפני שהתחיל לצייר הסתכל אל מתחת למיטה שלו.
דבר דמוי חלון היה שם, תקוע ברצפה. "עכשיו אני מוכן לבוא
אליכם." הוא הרים את מבטו אל המדף שעמד מעל מיטתו. עליו נחה
בובת סמרטוטים קטנה. "הכל מתחיל ונגמר בבובות."









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני ישפשף
נורא מהר, ידלק
לי התחת???



רפיקי עושה
שטויות עם חבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/03 5:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה