את מקסימה הוא לחש לי, נוגס את תנוך האוזן השמאלית שלי ומעביר
ידיים חמות על החזה שלי מתחת לגופייה. בטח שאני מקסימה. כולן
מקסימות בסיטואציה כזאת. איזה מין דבר זה להגיד בכלל באמצע
ההתחרמנות? תמיד הוא מביא אותה ביציאות סתומות כאלה. שימשיך
להתנשף וזהו. זה גם יקל עליי לדמיין שהוא מישהו אחר. בכלל יש
לו קטעים מוזרים, כמו כל החיבוקים רבי המשמעות האלה. תמיד
כשהוא מחבק אותי אני מרגישה שהוא עומד לרדת על הברכיים ולהציע
לי שנתחתן. הפרצוף שלו תמיד נראה כל כך ממוקד בי, כאילו אני
היישות היחידה ביקום בזמן שאנחנו מתחבקים, כאילו זה איזה רגע
מיסטי או משהו. מי צריך את זה בכלל? בטח לא אני. בהתחלה הוא
דווקא היה בסדר, גם בהתנהגות אני מתכוונת. נראה בסדר, לא הכי
קולע לטעמי, ובכל זאת, נחמד. קול טוב וידיים יפות, והוא גם ממש
הצחיק אותי בהתחלה, סיפר לי על כל מיני דברים מפגרים שהוא עשה.
וצחקתי, גם בשביל לשבור את הקרח, גם הוא קצת הקסים אותי. אני
דיי אוהבת אותם מגושמים. אז צחקתי. והוא גם לא נראה כאילו מאוד
משתדל להצחיק, היה טבעי ונינוח כמו שאומרים. ושמענו אותה
מוסיקה וראינו אותן תוכניות טלוויזיה ואכלנו אותו סוג פסטה
והכל התנהל ברוח טובה. הלכנו ביחד לכמה הופעות והוא חיבק אותי
מאחורה, קצת שומר עליי משאר הקהל, אבל רוקד איתי ביחד. וישבנו
בפארק ועשינו פיקניקים והוא נתן לי לשכב על הרגליים המשולבות
שלו אבל הוא לא ליטף לי את השיער. הוא לא היה דביק. לא נדוש
מדיי. הכל מלווה בהומור, תמיד עם חצי חיוך, כל מיני סיטואציות
שהוא קלט וקרעו אותי מצחוק, בלי בדיחות מאוסות. והוא היה חרמן,
כמו שאני צריכה את זה, בלי יותר מדיי קישקושים. והזיונים היו
ממש בסדר, אפילו שהוא השתדל רוב הזמן, אבל לא לכולם זה בא
בטבעיות אז לא היה אכפת לי במיוחד. בסך הכל גם הוא נהנה.
העברנו את הזמן דיי טוב ביחד. שיחות נפש לא ניהלנו. היו דברים
שנאמרו מבלי שנגיד אותם בקול רם והיו דברים שלא נאמרו. אז,
חשבתי, שזה מה ששנינו רצינו, אף אחד לא סובל בזמן שזה קורה
ושום כאב לב או מרירות יישארו כשזה יגמר. ואז פיטרו אותו
מהעבודה. והוא נהיה מדוכדך והתחיל לזרוק הערות כאלה, שהוא לא
שווה כלום, שהוא אשם בזה שפיטרו אותו, שהוא אף פעם לא ימצא
עבודה חדשה. והוא התחיל לבקר אותי יותר ויותר. והוא היה עצוב
אז עודדתי אותו וניסיתי לגרום לו להעריך את עצמו. העצמה, כמו
שלמדתי בפסיכולוגיה. קונספט פשוט למדיי ואיתו זה גם היה קל,
והדברים לא היו מאוד עמוקים. והמצב שלו לא היה מאוד קשה. והוא
מצא עבודה חדשה. אבל הוא המשיך לבקר אותי בתדירות גבוהה. אמר
דברים על זה שהיצלתי אותו, שבלעדיי הוא לא היה מצליח להרים את
עצמו, שאני העוגן שלו. הוא לא אמר שהוא אוהב אותי. לא נתתי לו
אף פעם להגיע לזה. וניסיתי לשכנע אותו שהוא מצליח בזכות עצמו
ולא בזכותי. אז הוא אמר שכן, זה נכון, אבל אני הייתי הטריגר,
ובטח לבד זה היה לוקח לו הרבה יותר זמן. אמרתי לו שהוא אף פעם
לא העמיד את זה במבחן המציאות כי אני הייתי שם ושהוא בטח היה
מצליח גם בלעדיי. אבל בהתחלה זה החמיא לי, שהוא צריך אותי כל
כך למרות מה שאמרתי לו, וזה עשה לי הרגשה טובה שעזרתי לו,
ושהוא מכיר לי תודה. אבל במקום לגמור את זה שם, בתודה וזהו,
הוא לקח את זה רחוק יותר. עמוק יותר. התחיל לערב בקשר שלנו
רגשות, היה תופס פוזות רציניות, מנהל איתי דיונים פילוסופיים
על משמעות החיים. ובאמת בהתחלה זה היה נחמד, לדעת שהוא לא
מתחיל ונגמר בכוס קפה וכמה דיסקים. אבל לאט לאט כל הרצינות
הזאת השתלטה עליו לחלוטין. והוא התחיל לדבר איתי באמצע
הזיונים. והוא התחיל להסתכל לי בעיניים ולשלוח מבטים מלאי
משמעות משומקום. אפילו כשסתם היינו רואים סרט או משהו, והידיים
שלנו נפגשו בתוך קערית הפופקורן, הוא היה מנצל את הרגע ומחזיק
לי את היד ומסובב לי את הסנטר עם היד השנייה ולוחש איזה משהו
רומנטי ומשק אותי. נשיקה משמעותית. ובהתחלה זה באמת היה נחמד
ועכשיו זה מספיק. אני אתפוס אותו בקרוב לאיזו שיחה ואני אסביר
לו והכל יהיה בסדר. אני אגיד לו דברים מחזקים והוא יסתדר, אולי
אפילו אני אגרום לו לשנוא אותי איכשהו. אעשה לו כמה תרגילים
מסריחים או שאני אכיר לו את אחת החברות שלי שאני לא ממש אוהבת.
שיחשוב. שזה לא הוא, זאת אני.