לא באמת רציתי לעשות את זה. אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב כזה,
שבו אני צריכה לתרץ משהו שלא עשיתי. כלומר, כן עשיתי את זה,
טכנית. אבל לא בלב שלם.
אם היה לי מישהו לדבר איתו, מישהו שבאמת היה מבין אותי, בוודאי
הייתי אומרת לו- אני לא יודעת מה לעשות, אני טובעת. בבקשה תציל
אותי. אבל אין למי לפנות, אין מישהו שידע מה לעשות.
אולי כדאי שאפסיק להיות תלוייה באחרים. הרי אף אחד לא יכול
להציל אותי מעצמי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות עכשיו הוא
לנסות להיות הכי הוגנת שאפשר עם עצמי- זה מה שתמיד אומרים
בטלוויזיה.
אבל איך אני יכולה לא לשקר, להיות תמיד אמיתית וכנה ונטולת
צביעות ולא- אנוכית? זו לא אני.
זה רק מה שאני אמורה להיות. וכל כך נמאס לי להיות בסדר עם
כולם! תמיד להצטדק ולתרץ ולהסביר, לצחוק  מבדיחות גרועות,
ותמיד לחייך ולא לשכוח להסכים עם אנשים שנמצאים מעליי
ב"היררכיה החברתית". מי הם בכלל? אני מסתדרת טוב מאוד עם עצמי,
תודה ששאלתם. אני לא צריכה אנשים אחרים, ובטח שלא אנשים כמוכם.
לפעמים אני חושבת שהכל היה יותר סימפטי אם הייתי לבד בעולם.
טוב, אולי עם עוד מישהו, כדי שכשאמות הוא יעשה לי מצבה גדולה
משיש, ויחרוט עליה:
"כאן נחה  הילדה האחרונה בעולם".
זה היה יכול להיות נחמד.

ובסוף, עשיתי מה שעשיתי. אני לא מצטערת לרגע. יהיה לכם טוב
בלעדיי, ואני בטוחה שבמקום אליו אני הולכת תהיה לי ההזדמנות,
סוף סוף, להיות קצת לבד. והראש שלי כואב, וגם הלב.
ולמה לא עשיתי את זה בלב שלם? כי תמיד אמרו לי שצריך לשמור על
אופטימיות. תמיד לחשוב שאולי בכל זאת מישהו יזכור להדליק לי את
האור בקצה המנהרה. אבל הנורה כבר שרופה, והכבלים משופשפים.
האור דלק הרבה זמן במקומו המרוחק בקצה המנהרה, וקרא לי לבוא.
ואני לא מצאתי אותו.
לא עשיתי את זה בלב שלם, כי עד הרגע האחרון עדיין האמנתי שמשהו
טוב יקרה לי אחרי תקופה כל כך רעה.
וחיכיתי, וחיכיתי. וזה לא קרה.

אז אני הולכת עכשיו. אני הולכת למקום שבו יהיה לי טוב, ואולי
גם קצת שמח בלב.
" אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות, כי השמיים גדולים והדמעות קטנות.
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון, ותחשבו..." על מה שעשיתם לי.

אני לא הולכת בדמעות, וגם לא בייסורים. אני הולכת בלב חצוי, כי
אני אתגעגע- למרות שלא לכולכם.
תמיד רציתי להיות כמו סקארלט אוהרא- חזקה יותר מהרוח. אבל אני
לא, אני רק חולפת עם הרוח.
אל תהיו עצובים בגללי. לפחות לא הרבה.
אחרי הכל, מחר הוא יום חדש.