יום אחד, הוא הגיע בלי התרעה, ישבתי במטבח והוא נכנס. צוחק לי
בפנים, כזה הוא הגורל. שנוא בעיקר.
הוא נכנס ולא שמתי לב, ישבתי לעצמי במטבח מנסה לאכול סנוויץ'
יוקרתי ובכל ביס לבלוע עוד דמעה. הוא נכנס בשקט, מחייך עמד
בכניסה למטבח והסתכל עליי במבט מזלזל. תמיד שנאתי אותו, גם
כשאהבתי אותו זה היה לתקופות קצרות מאוד. הוא תמיד זילזל בי.
המשכתי לשבת ולאכול למרות שהרגשתי את המבט שלו בפנים שלי, אבל
זה לא ממש הפריע לי. זה היה הדבר הכי פחות חשוב לי כרגע, הכל
מבחינתי יכול להזרק לפח עכשיו. אני רוצה את החיים הטובים שלי
בחזרה! בהיתי בהשתקפות שלי שנוצרה בדלת זכוכית שמולי. הוא
כיוון אליי את האקדח הקטן הזה, ולי לא הפריע. אכלתי בכח את
הסנדוויץ' הזה, כל ביס היה יסורים של חיים שלמים.
הוא לחש לי בקול מזלזל: תני לי את כל מה שיש לך. כמו גנב הוא
דיבר. ואני ממשיכה לבהות. הוא התעצבן והתרחק מסף הדלת לכיווני.
לרגע הסתכלתי עליו החזרתי את המבט לדלת זכוכית ואמרתי בנסיון
לא לבכות: תקח, שום דבר לא יכול להפריע לי עכשיו, אחרי שלקחת
לי את הדבר הכי חשוב לי בחיים.
הוא המשיך לחייך ואז הפסיק. הוא התיישב בכיסא מולי. הניח את
האקדח ולא הוציא מילה, הוא היה נראה קצת דכואני. נתתי לו את
החתיכה האחרונה מהחצי הראשון של הסנדוויץ' שלי ועברתי לחצי
השני.
המבט שלי הסתכל דרכו אל הדלת זכוכית, יכולתי לראות את עצמי
נאבקת בכל ביס בדמעות. והוא, הוא הפסיק לצחוק. הוא הסתכל במבט
מתחנן לסליחה.
הלכתי משם, הלכתי לכיוון הדלת, פתחתי אותה הסתכלתי על הנוף
היפה שנשקף לי ממנה-הים. לא הססתי וקפצתי.
הגורל, לעולם אני לא אסלח לו.

עכשיו הוא בטח צוחק להורים ולקרובים שלי בפרצוף.