כשאתה מרגיז כמו פעם
ועיניך משתאות,
אני שואלת אם יש טעם,
להפשיר קרחון של זעם
ולספוג סטירות.
כשאתה בוחר מסגרת,
למסגר את הפחדים,
אל תבחר כל יום אחרת,
לקבע למשמרת,
חלונות סגורים.

כשאתה בוהה ברעש,
מגבש מבט קודר,
אז אני בהר הגעש,
מכבה לבה רותחת,
מפעילה משדר.
התקפות של יום ולילה
מלשונך היבשה,
ודמעה שהתקבעה לה,
בלחיי המתאפקת,
עוד היא רטובה.

כשקברת את הטעם,
והחי הפך למת,
אז ראשך הפך לשעם,
לתפארת מתפוררת,
נצחון החטא.
הירוק הפך לאפר,
וגופך מזמן הלבין,
הפרידות הפכו לשקר,
ואני עודי נוגעת ,
בגבעול מצחין.

כשנדמו צלילי האושר,
ועשן שלט כליל,
מנעולים סימנו על עוצר,
מחסומים חזרו לפרוח
ונשלח לי טיל.
כשבחרת את הרפש,
התעצב לו גורלך.
איך דקרת את הנפש
והרחקת את הרוח,
נאטם ליבך.

כשאתה קופץ למים,
אל תפחד מרטיבות
ואם בחרת בשמיים,
לבקר ענן או שניים,
אל תבחר לשוט.