הרמזור עמד להתחלף לירוק אך שנייה לפני שהוא התחלף כשכבר האור
הצהוב עמד להיכבות, אדם בהיר,
גוצי למדי ושמנמן עם כובע מצחייה בשנות העשרים המאוחרות שלו,
מבט מוזר ופנים מלוכלכות ממשהו שלא זיהיתי התקרב אליי משמאלי
ובירך אותי לשלום. מיד הבנתי שהוא אחד מהם, מהמיוחדים, הוא הלך
ברחוב ודיבר אל עצמו ואז גם אמר לי שלום בלי שהוא מכיר אותי
ובכלל זה דבר שמזהים אצל אדם כזה גם בלי לשמוע אותו מדבר,
לפעמים צריך רק להסתכל טוב, לפעמים זה גם בולט במראה.
מיד בירכתי אותו לשלום בחזרה בלי היסוס, כמעט בצורה אוטומטית,
הוספתי גם חיוך נוצץ כדי להנעים עליו את בירכתי ככל שיכלתי, לא
צחקתי עליו או חשבתי בראשי "איזה משוגע" כמו שאנשים אחרים היו
עלולים לעשות פשוט עניתי בחזרה בצורה טבעית, הפתעתי גם את עצמי
אולם מטבעי אני אדם פתוח שחי ונותן לחיות ואין לי בעיה עם
מוזרויות למיניהם אצל אנשים כי אני מיודע לגמרי למוזרותיי שלי
אך לא ציפיתי מעצמי ליהנות כל כך מהחלפת ברכות עם הזר הזה,
אולי כי מצאתי בו טוב לב טהור שאין באנשים רגילים. כמה זה היה
נחמד, אם במקום להסתכל על מישהו שאומר לך שלום סתם ברחוב בצורה
של "מי זה המשוגע הזה, צריך לכלוא אותו מיד", היינו מברכים אחד
את השני ברחוב גם אם אנחנו לא מכירים אלא סתם כי הבוקר יפה, כי
הציפורים מצייצות והעצים שורקים. פתאום הבנתי שאביגדור רק עושה
מה שאולי כולנו צריכים לעשות וזה בכלל לא נורא אלא להפך.
החלטתי לקרוא לו אביגדור מפני שהוא פשוט נראה כמו מישהו עם שם
כמו אביגדור, הוא היה אביגדורי כזה, אולי זה בגלל הכובע המוזר
או המבט הבוטח. טוב, כבר הגעתי למחוז חפצי שלא היה פחות מלשכת
העבודה, מרוב הפצרות של אימי החלטתי לבסוף להוציא רשיון עבודה
ולחפש מקור פרנסה חוץ מהשתי שקל שאני מקבל ממנה כל שבוע. פעם
לפחות זה הספיק לחבילת פוגים, אני זוכר שפעם הייתי מודד כסף
לפי "כמה חבילות פוגים אני יכול לקנות בזה", וזה היה די פשוט
כי היה צריך לחלק את הכסף לשניים כי חבילה עלתה אז 2 שקל, ואז
התחלתי למדוד את זה ע"פ כמה רצועות חמוצות מתקתקות כאלה אני
יכול לקנות ואחר-כך ע"פ כמה דיסקים של פליסטיישן. היום אני
מודד כסף לפי כמה עוד חסר לי כדי לקנות גיטרה או מחשב חדש. ככל
שגדלתי הכיס במכנס גדל ורק אוויר מילא אותו במקום שטרות של
כסף. פעם יכולתי לסמוך על הסבתא הפולנייה היקרה שתביא לי כסף
בחגים, ועכשיו היא איננה. אוי, סבתא היקרה. היא כל כך אהבה
אותי ואני לא ביקרתי אותה מספיק, בכלל לא היה איכפת לי ממנה,
בעצם חשבתי רק על הכסף שאני יקבל ממנה. כפוי טובה שכמוני, חבל
שלא הראיתי יותר אכפתיות, יותר אהבה. אפילו אם לא באמת היה
איכפת לי, הייתי צריך להעמיד פנים לפחות, לנסות להכיר אותה
יותר. אני זוכר שהייתי קטן היא באה כל יום רביעי והכינה לי
ולאחותי הגדולה מרק עם קניידלך ופלושקלך, היה כל כך כיף לחזור
הביתה ולאכול את האוכל המדהים של סבתא, ושניצל כמובן וכבד קצוץ
ופטריות. איך יכולתי לשכוח, תמיד כשהיא הביאה לי כסף היינו
מתווכחים חצי שעה על זה. אני הייתי מתנגד בתוקף והייתי אומר
"לא צריך סבתא, לא צריך" והיא הייתה מכניסה לי את הכסף ליד
בכוח ומפצירה בי לקנות בזה משהו נחמד. בעצם הכל היה לא יותר
מהצגה שהעליתי כמחזאי בעל הצגה מאוסה ושחקן גרוע. הצגה זו
נועדה לכפר על כך שידעתי שהכסף שהיא נתנה לי לא מגיע לי כי אני
בעצם אגוצנטרי מניאק שחושב רק על עצמו. גם שהיא הייתה בבית
חולים לא ביקרתי אותה מספיק ואני זוכר שהאחות באה לתת לה את
הטיפול היומי. היא בכוחותיה הדלים מבעד למכונות ההנשמה וכל
הדברים שהיו מחוברים לה לגוף ביקשה שאני אצא כדי שאני לא אראה
אותה במצב כזה, אני מקווה שהיא סלחה לי לפני שמתה. אבל מה אני
מדבר, היא אהבה אותי ללא תנאים ממש, אפילו שהייתי קטן והייתי
עושה בעיות שההורים שלי היו באים ושואלים איך התנהגתי היא תמיד
הייתה אומרת "איתי ילד טוב, איתי ילד טוב".
"ילד תתקדם כבר", איש גס רוח דחף אותי קלות והפציר בי במילים
לא יפות להתקדם כי אני חוסם לו את המעבר, התקדמתי לעבר הדלת,
מהדלתות האוטומטית שאני אוהב כל כך עם העינית שלא תפספס אותך
אף פעם אלא אם אתה בגודל של אפרסק גמדי, וכשהייתי שני מטר
מאזור הסריקה של העינית גבר דתי, גוצי ושמנמן רץ לעבר היציאה,
רק חבל שהוא לא הבחין בדלת השקופה ועכשיו הוא היה מרוח על
הרצפה כמו טוסט ששכחו במצנם, בדרך כלל הייתי צוחק או לפחות
מתאפק שלא לצחוק אבל כל המחשבות האלה על סבתא שלי ז"ל גרמו לי
להיות רציני בלי הרבה רצון לצחוק, צעדתי דרך הדלת שנפתחה
לרווחה לאחר שהעינית הבחינה בגופו הגדול של קורבן ההתרסקות,
כמושיע הרמתי אותו מהרצפה ושאלתי לשלומו עם מבט דאגני מזויף,
הוא שהיה די מזועזע מהמכה שקיבל פשוט צעד קדימה, הרים את הכיפה
ומיהר לצאת עם פנים אדומות מבושה או אולי אדומות כי הם התנגשו
בזכוכית קשיחה.
ואז נזכרתי באביגדור יקירי וחשבתי לעצמי, אביגדור בטח לא היה
מתנגש בדלת הזאת, הוא היה מברך לשלום קודם כל את השומר בכניסה
ואת האנשים הבאים והיוצאים, והאנשים שמחכים למעלית, ואז פשוט
יוצא מהדלת. אביגדור לא היה רץ בפזיזות כמו איש זה שהרי
החיפזון מהשטן הוא. אני מת על פתגמים. והוא גם לא היה ממהר
לשום מקום בשיגעון כזה כמו אנשים טרופים אלה שמתרוצצים להם
בכביש וברחוב, תמיד ממהרים לאנשהו, תמיד דוחפים, מפילים
ודורסים רק כדי שהם יגיעו על הדקה לעבודה או לתור אצל הספר.
בעצם אביגדור שהלך ברחוב בצורה נינוחה ובירך את כולם ועצר
להאזין לציוץ הציפורים סתם כי זה היה יפה, אמנם לא ראיתי אותו
עושה זאת אף פעם אך אהבתי לדמיין זאת בראשי. את פניו המשתהות
והתמימות מביטות לעבר בעץ ואז כשהציפורים החלו לשיר הוא חייך
חיוך מאוזן לאוזן והיה מאושר מדבר כה פשוט ופשוט התנתק משאר
העולם, הכל סבב עכשיו סביב ציוץ שחזר על עצמו ולפעמים השתנה
להנאתו של אביגדור. פתאום אביגדור הפך מאיש משוגע שאמר לי שלום
ברחוב למישהו שהערצתי ורציתי לנסות להבין אותו אבל לא הייתי
מיוחד כמוהו וקינאתי בו.
אביגדור בטח אהב את סבתא שלו וכיבד אותה, הוא בטח ביקר אותה כל
יומיים ושהיא הייתה בבית חולים הוא הביא לה בונבוניירה וטיפל
בה, הוא בן אדם, רק בלי התכונות הדפוקות שבנו, כמו אגואיזם
ותאוות בצע.
חזרתי לביתי לאחר שהלשכה הייתה סגורה וסתם הלכתי חצי שעה,
לפחות ראיתי מישהו מתרסק על דלת אוטומטית. כן, בהחלט פיצוי
נחמד. ככה שבוע שלם חשבתי על אביגדור שלא יצא לי מהראש ועל כמה
נפלא להיות הוא.
יום אחד אספתי את אחותי הקטנה מבית ספרה וכשהיינו ליד הבית מי
הופיע אם לא אביגדור?!
הוא זיהה אותו ובירך אותי לשלום ומובן שזכה לתשובה הנכספת ממני
שהותנה בהוספת חיוך מקסים שייחודי לי. אחר כך הוא התחיל לקשקש
על קווי אוטובוס ומהם העצירות של קו 66 לתל אביב ואני קשקשתי
אתו בהנאה אף שלא הייתי ממש בטוח על מה אנחנו מדברים. כשכבר
כמעט דרכינו נפרדו הוא סיפר לי שהוא עלה על קו 82 ואמר "ולא
צעקתי הפעם הייתי בשקט" או משהו כזה בהוספת נפנוף ידיים כזה,
אני הסכמתי אתו לחלוטין נופפתי בידיים בהסכמה ואמרתי "אתה צודק
לא צריך לצעוק" והמשכתי לדרכי אחרי שנפרדתי ממנו. אחותי הקטנה
הסתכלה עליי ושאלה: מי זה היה?!
עניתי לה בסבלנות של זקנים חכמים: אין לי מושג! בעצם קוראים לו
אביגדור. אביגדור הוא מיוחד, הוא לא טיפש או איש רע הוא פשוט
מיוחד, ואז הרגשתי ממש טוב עם עצמי שאני מחנך לשם שינוי את
אחותי במקום להרביץ לה ושאני מדבר כמו מבוגר חכם כזה.
חזרתי הביתה וחשבתי לעצמי היום אני יעשה משהו מיוחד אז החלטתי
לא לדבר לשארית היום וזה היה קצת קשה במיוחד כי אני הייתי לבד
בבית לכמה שעות והטלפון לא הפסיק לצלצל, בצלצול הראשון כמעט
דיברתי בטעות, מצאתי את עצמי עם שפרפרת ביד ומהצד השני את חברה
של אמא שלי עם הקול המגעיל שלה כך שלא הייתה לי בעיה לנתק לה
בפרצוף, איך היא מעיזה כמעט לשבור את שבועתי לשקט. החודש שעבר
עליי לאחר מפגשי האחרון עם אביגדור היה מלא במחשבות על חיי,
לאן הם מובלים ולאן אני הולך לעזאזל? (כלומר אחריי הצבא).
מעניין מה הוא עושה עם החיים שלו? איך הוא מתפרנס?
ואז אחריי חודש בעודי חוזר מבית הספר ראיתיו פונה בצומת לעברי
אז כמובן התקרבתי אליו ונופפתי לשלום, הוא זיהה אותי כאילו
בקושי ואמר לי שלום, ואז בפרץ אדיר התחלתי לשטוף אותו
במחשבותיי.
"אני יודע שאתה בעצם בן אדם טוב ואתה בכלל לא משוגע ואני מעריץ
אותך, זה שאתה מוזר לא אומר שאתה לא יכול לתפקד וגם אני אוהב
להסתכל על ציפורים ובכלל לא צריך למהר כי סתם נתקלים בזכוכיות
קשיחות ותמיד צריך לכבד את סבתא שמכינה אוכל טעים"
הוא פשוט הסתכל עליי במבט מוזר ואמר לי : "עזוב אותי, מטורף"
והלך לדרכו.