אהוב יקר,
כל הזמן טענת שאין בלבך די אהבה כדי להעניק. לכן עזבתי, פניתי
מקום למישהי אחרת שתצליח לכבוש את לבך. היה לי קשה, עברתי מסע
ייסורים.. כמו מת הנידון למוות איטי.
הקלתי עליך, לא התקשרתי גם בשעות של געגועים קשים, כל כך קשים
עד כדי חוסר יכולת לנשום.
לפתע העולם השלו שלך נרעד....  פתאום רגשות שלא ידעת על קיומן
פרצו, הרגשת את ייסורי הקנאה, את ייסורי הנטישה וכאבת. כאבת
כמו שלעולם לא תיארת לעצמך שתוכל לכאוב.
אתה, הקרחון, החזק והמחושב, פתאום נשברת לרסיסים.
עכשיו, אתה יושב וחושב, מנסה לנתח כל רגש. אתה מנסה לעצור את
רגשותיך ולחזור למחסומים, מציב חיילים שיגנו בגופם על לבך.
אבל בעצם ממה אתה כל כך מפחד? הרי ידוע שקנאה מורגשת כלפי אדם
שיקר לך... הרי הרגשת אי השלמות שחשת היא תוצר של השתוקקות.
וכן אהוב יקר, ייתכן מאוד שזו תחילת האהבה.
למה אתה מנסה לשקר לעצמך?
למה אתה לא נותן לי לפרוץ את חומת הברזל שהקמת?
עצה אחת יש לי בשבילך, אהובי, אל תברח...אל תתחמק... כי בסוף
הכל יתפרץ ממך ואז אותך כבר לא ארצה. אליך כבר לא אחזור. תנסה
פעם אחת  להתמודד עם מה שאתה מרגיש. אני יודעת שזה קשה..אני
יודעת שזה חדש לך..אבל אם תברח לא תדע את העוצמה של האהבה.
אמנם קיבלתי אותך חזרה, אך לבד לא אוכל להתמודד.
תרפה מהמחשבות המעיקות. תקשיב ללב, לנשמה... תיתן להם את
מבוקשם.
פעם נוספת אתך לוקחת את הסיכון, צוללת למים העמוקים, אך בבקשה
אל תנתק אותי מהחמצן.
תתאחד עם הלב, תשחרר את המחשבות...ותזרום לחיים.