אתמול הלכתי לי באמצע רחוב ארוך בתל- אביב,
מחפשת
מחפשת את מה שאף אחד עוד לא מצא, בתקווה שאף אחד לא ישיג אותי
ויקנה אותו לפני.
מחפשת, מחפשת מקום שאף אחד עוד לא נגע בו, ולאף אחד גם אין
רצון לעשות את זה,
תשאלו למה דווקא בתל- אביב? לא יודעת (זה כמו לשאול את הרצל
למה לא אוגנדה?)  

משוטטת ברחוב ארוך בתל- אביב, מנסה להפיג את חוסר העניין
והספקות שבי
להרגיש סיפוק ואולי, להפסיק לבכות...

ואנשים חולפים על פני לא מבחינים בדמעות השקטות
הם לא נוגעים בי ואני לא בהם, הם נראים כל- כך שיגרתים, אנשים
רגילים, ואני לא שייכת אליהם,
אני בכלל לא שייכת לכאן...  והמחשבות בראש מחפשות, מחפשות מקום
שאין בו אנשים רגילים, שאין בו אף - אחד
מחפשות...

ואז הוא נגע בי, ילד קטן בן 7 או 8,  רזה כזה, ראו שהוא לא
מכאן, הוא לא התאים לנוף
הוא הושיט את היד הקטנה שלו כאילו מחפש משהו, היו לו פנים
עצובות, אבל בלי דמעות,
פנים צעירות ותמימות מידי כדי לבכות
הוא אמר בקול חלש שהוא מוכן למכור לי פיסת שמים קטנה תמורת 5
שקלים וגדולה תמורת 10,
ניגבתי את הדמעות והתמלאתי בהרגשה לא מוכרת שהחליפה את העצב.
נתתי לו 10 שקלים וביקשתי פיסת שמים קטנה ואמרתי לו שאת העודף
ישמור לעצמו,
הוא חייך חיוך מתוק ...והלך.

ומאתמול הפסקתי ללכת ברחובות ארוכים בתל- אביב
אנשים הפסיקו לחלוף על פני ולא להבחין בדמעות השקטות,
הפסקתי לבכות...
והכי חשוב קניתי את מה שאף אחד עוד לא מצא...