שוב הוא מכניס לי יד לחולצה.
"אל תדאגי...שום דבר רע לא קורה...שנינו נהנים..."
זה מה שהוא לא קולט. אתה נהנה. אני פשוט שוכבת שם. הוא לא
מרגיש לפעמים שהוא מזיין גופה מתה ולא יותר?

שיהיה. עכשיו הוא קם מעלי. משאיר אותי רטובה מלמטה, ועם תחושת
מועקה שאין כמוה.
חלק ממך נמצא בתוכי.
שוב פעם, כמו בפעם הקודמת, אני רוצה למות.

האירוניה האמיתית בלחתוך וורידים היא שאתה לא באמת מודע למה
אתה מפסיד ולכמה אתה הורג בדרך.
לדוגמא, לא ידעתי שאני הורגת את הילד שלי ושלו. האמת שאם הייתי
יודעת זה לא היה משנה לי כל כך. אני לא רוצה שום זיכרון ממנו.
אני רוצה למחוק את עצם קיומו מפני.

אני נתלית בחוזקה בצידי הארון. מתפללת לא ליפול שוב. אחד בכה,
שני גיחך, שלישי ניסה להתאבד.

השאר אמרו שזו טראומה נוראית ותו לא.