איך שאמרתי לאנשים שאני נוסע להודו כבר התחילו ללחוש לידי על
הויפאסאנה. "אחי, אתה חייב לעשות ויפאסאנה, אתה שותק עשרה
ימים, ועושה מדיטציה... אסור לך לדבר, אתה אוכל אוכל פשוט, קם
ב 4 בבוקר, 3 פעמים ביום אסור לך לזוז שעה, אסור לך אפילו
להסתכל לאנשים בעיניים, זה גדול !" תמיד הייתי מחכה שימשיכו
ויספרו לי על המכות שמכניסים לך עם מוט ברזל רותח, אבל משהו
בעיניים שלהם גרם לי לחשוב שאולי יש בויפאסאנה משהו מעבר
לזובור של גולני...

כבר בהרשמה נתקלתי בבחור ישראלי בן כ - 40 שניצל את הדקות
האחרונות לפני השתיקה לספר לי על הממשלה המושחתת ועל תעשית
הטרור שמממנת חברת "עלית" בארץ. כך יצא שחיכיתי בקוצר רוח
לצלצול השתיקה הגואל.

תנסו לדמיין את עצמכם מוקפים באנשים חדשים, יודעים שלפניכם 10
ימי שתיקה וכל דרככם לבטא את עצמכם מתבטאת בשיעול עמוק ונסיון
להאריך אותו ככל שאפשר....  אז השתעלתי והתעטשתי, וניסיתי
להעניק להם מידה מסויימת של ייחודיות - 2 בליעות או סיומת
"אה".

ביום הראשון התגלתה העובדה המצערת שהקורס מורכב בעיקר מכמות לא
מבוטלת של שעמום. השעמום נמצא כשמנסים להתרכז בתנועת השערות
באף בעניין רב, כשקולו של המרצה מסביר שצריך לנשום מהנחיר
הימני או השמאלי, פנימה החוצה, פנימה החוצה.... שארית היום
מורכבת מסיבובים בחצר המשחקים ובעיטה באבנים...

אחד אחד נכנסנו בשקט להיכל המדיטציה הענק המחולק לבנות ובנים,
ובו לכל אחד כרית אישית יפה וקשה. לאחר תרגול המדיטציה הראשון
החל מירוץ חימוש הכריות....
הקורסיסטים שלא ידעו שהקורס יבחן את גבולות הסבל של התחת שלהם
התחילו לאגור כריות בכדי לנסות לצמצם את רוע הגזירה. כך נוצר
מצב שבו ביום השלישי כבר ישבו אנשים על כורסאות "ויפסנה
קומפורט" עשויות מ 6 כריות משולבות בשמיכות המעניקות למבצע
מדיטציה עליהן תחושת עליונות ופחד גבהים.

על הבמה המרכזית ניצבה לה רוח רפאים בצורת אשה אשר כל תפקידה
היה להכניס ולהוציא קסטות של מזמורי המדיטציה הקליטים בביצועו
של DJ גואנקה, הודי שמנמן הדומה לכדורי שוקולד נחשקים.
בן-אדם יכול לחשוב שכשאני אומר מדיטציה אני מתכוון ליצור הקטן
עם האוזניים המחודדות מ STAR WARS שמעופף ברחבי החדר כשהוא
משלב רגליים וממלמל the force, the force ! אבל ת'אמת, כדי
להסביר לאנשים מה זאת מדיטציה אני יכול להשוות אותה לדבר הכי
קרוב לדעתי - שמירות בצבא.
אין מה לעשות, משעמם תחת, עוצמים עיניים ונושמים פנימה, החוצה.
זהו !.

המדיטציה מסתבר בנוסף על תפקידיה הנפשיים משיגה גם תוצאות
פיזיות מעניינות - השרירים שנתפסים הם בד"כ שרירים שלא ידעתי
שקיימים בגוף, ולא ממש חשבתי שצריך אותם.

לאחר המדיטציה החלה הנהירה לחצר המשחקים בשביל להתחיל להתמתח
כמו חיות. כשסייימתי להתמתח הסתכלתי מסביבי ונדהמתי לגלות שאני
נמצא בגן החיות האנושי הראשון מסוגו בעולם. בחור אחד כופף את
מרפקיו וכשגבו פונה לרצפה נופף את קצוות ידיו כמו תרנגול המנסה
לעוף. בחור אחר פנה לבצע את תרגילי מתיחות הנמר אשר לוו בנהמות
קצביות. בחור אחר הלך כמו בת יענה לרוחבה ולאורכה של החצר.
המתבונן במחזה, לצורך העניין אני, לא יכל שלא לצחוק ושכח שלפני
דקה סיים לבצע מתיחות של גמל.

המתיחות הסתיימו מיד עם השמע צלצול פעמון ישן שאחד מחברי
ההנהלה הפליא בנגינותיו עליו. כל משתתפי הויפסנה הגיבו תגובה
פבלובית של הזלת ריר, ונהמת חוסר רצון ליוותה את דרכם חזרה אל
היכל העינויים.
בהיכל העינויים המשיכה ההתבוננות אל תוך האף בנסיון לחפש איש
לא יודע מה, גניבת מבט הראתה שהיכל העינויים היה מלא באנשים
המנסים נואשות להתקשר עם האף שלהם ובתוך מוחם מקללים את מי
ששלח אותם לקורס. אז הם יושבים על הכורסאות המאולתרות שלהם
ומכווצים את גבותיהם במאמץ להרגיש משהו מיוחד מהאף.
לאחר כרבע שעה של חסד נשמעה בבירור ההפלצה הראשונה. קצת
מפוחדת, קצת חסרת בטחון, כאילו מנסה לבדוק את השטח לקראת
ההרעשות הכבדות שלא אחרו לבוא כמו מענה "אמן" רועש לאחר סיום
תפילה  לאלוהי הגז. מקום הנפילות זוהה כאיזור הבנות בהיכל
ותאוריה של שנים נשברה - בנות מפליצות והרבה...
התאוריה הנ"ל היוותה מוקד למחקר של חבר טוב אשר הקדיש את מרבית
חברותיו בשביל להוכיח את קיומו של "איבר בעז" בכל אשה. יסודות
ההנחה על דבר קיומו של "איבר בעז" מציינים את העובדה שבנות לא
מפליצות אבל צריכות ללכת לשירותים ללא הפסק. הרווח שנוצר
במציאות יומיומית זו מעלה את הצורך ב"איבר בעז" הממיר גז לנוזל
ובכך פותר את הצורך בהפלצה וממיר אותו בצורך ללכת לשירותים
בכניסה וביציאה מכל מקום.

בעוד אני מנסה להתמודד עם הסדקים הנוצרים במציאות חיי גניבת
מבט הראתה שמסביבי האנשים סוף סוף מרגישים תחושה באף - שמשהו
מסריח.

לאחר מספר שעות נוספות של מדיטציה התבררו הסטטיסטיקות הבאות
(בחסות מלון קלאב הוטל לוטרקי) -
בחמש דקות - 2 הפלצות, 4 שיעולים ו 10 גרפסים מרביתם תרומת
גרפס-מן בחור שישב מאחוריי ושייצר גרפסים חזקים מרכבת ומהירים
מכדור-אקדח. המצבור הנ"ל של עניין בחדר הקשה עוד יותר את
העבודה הקשה גם כך של נסיון לעקוב אחרי נשימות האף. לאחר מספר
שעות של נשימות נשמע צליל קסטה
נכנסת אל הטייפ, וקולו הרגוע של כדור השוקולד הסביר למי שעדיין
לא הבין שהסוד הוא לשלוט במחשבות המח, למקד אותן אל השעמום
שבנשימות האף ולהחזיר אותן ממקום המצאן -
במקרה שלי הסופגניות של רולדין. כך נוצרה בשבילי הזדמנות - בכל
פעם שמחשבותיי ברחו מצאתי אותן בסופגניות של רולדין... המשכתי
לחשוב על נשימות נכנסות ... יוצאות.... נכנסות ... יוצאות ....
ריבה ... הרבה ריבה יש בסופגניות האלה.... נכנסת .... יוצאת
.... נכנסת ....
יוצאת .... ואז החזרתי את המחשבות לנשימות רק בשביל להוציא
אותן שוב מהשמן דקה אח"כ.

בארוחת בוקר הדיסה היתה חיוורת, היא הסתכלה עליי מהצלחת כמו
שאי. טי. הסתכל שהיה חולה ומלמל - "גווו הווווום ! ". את ארוחת
הבוקר ניהל הפעם אדם ממורמר ורוטן הממשיך את מסורת אבותיו
הגרמנים ודואג למחנה הריכוז הקטן בדרמסלה... כך שבמקום 3 כפות
של דייסת אי.טי. הוא נתן לי 2  כפות במבט האומר "לא מגיע לך,
ותאמין לי שאם אני הייתי מנהל את המחנה כבר מזמן הייתם יודעים
מהי משמעת". הליכתו השפופה וגילוחו החסר העניקו לו מראה של
רוצח גרזן והדימוי רק התגבר לאחר שבהיכל העינויים הוא צרח
"שששש" לעבר רעש של הפלצה.

היום השני קיבל את שמו "יום הילדים הטיפוליים" בשל השיחות
שנעשו עם רוח הרפאים במהלך היום. האשה-רוח הזמינה קבוצות של 5
אנשים אליה ולחשה להם בקול דקיק
"?have u experienced any sensations"
תוך כדי העברת ידה כממחטה על איזור אפה ושפמה הדקיק.
התעורר בי רצון עמוק ללחוש לה בחזרה באותו אופן של הילד מהחוש
השישי -
"! i see dead people "
ללא מתן חשיבות לתשובה הרוח ענתה
"good good, keep trying"
כך שגם אם הייתי אומר לה שלא הבנתי את הסרט החדש של דובי גל,
היא היתה עונה
"good good, keep trying"
בחינת המוגבלות העניקה לי הזדמנות  מצויינת להקשיב למצבם של 4
אנשים נוספים. אחד התלונן על בעיות גב, ואני בשם גבי הנפוח
הגבתי בתחושת בטן של "תסבול יא מניאק תסבול"
השני (גרפס-מן) לא הרגיש כלום, השלישי אמר שהוא הרגיש כמו כולם
והרביעי פשוט אמר - "כן, הרגשתי תחושות בפה ובאף ואני חושב
שאני ממש טוב בזה" אני וגרפס-מן החלפנו מבטי שנאה וניסינו
לגרום לו להרגיש דברים שעוד לא הרגיש.

כדור השוקולד זימר והסביר שאם אנחנו מרגישים דברים זה טוב, אבל
גם אם אנחנו לא מרגישים דבר לא לפחד, הוא עדיין אוהב אותנו
כאילו היינו כדורי השוקולד שלו. (כי כולנו שווים וכולנו שווים
!) וחשוב מאד שלא נפתח שנאה לעצמנו בגלל שלא הרגשנו כלום. אני
מבין איך אפשר לפתח שנאה אל איברים שזזים ושממש יש להם מטרה
כמו רגל או יד כואבת אבל לפתח שנאה לשפם? איך נראה לו שזה
אפשרי?

ואז בסוף היום השני פתאום התחלתי להרגיש רעידות בשפה העליונה
כמו יאסר ערפאת אחרי שדבר על זכות השיבה, מדקה לדקה הרעידות
התגברו והרגשתי כאילו  השפה העליונה שלי יצאה לטיול באוטובוס
מקפץ מקומי.
גמל מאושר יצא מהיכל העינויים, מתמתח מתיחות גמל בחצר גן החיות
ומחייך לכולם בין התמתחות להתמתחות - "רעדה לי השפה ! רעדה לי
השפה !" החיוך נמחק אחרי תחלופת מבטי שנאה משאר חיות החצר.
אוקי אמרתי לעצמי, אני לא אחייך אבל אני הרעדתי את השפה ומי
שזה לא מוצא חן בעיניו שישתה ממי הים של עזה.

היום הרביעי התחיל כיום שחור. זה היה תורו של רוצח הגרזן
להפעיל את פעמון ההשכמה והוא נהנה מכל שניה - מכה בכל כוחו
בפעמון במשך 5 דקות רצופות, טיפות זיעה מבצבצות במצחו, עיניו
פתוחות במבט של הנאה כאילו הוא יודע שזה החלק הטוב של היום -
כיף יותר להעיר אנשים משינה  מאשר לתת להם כמויות אוכל קטנות.

היום נפתח עם הגבלות חדשות ליהודים - מהיום 3 פעמים ביום במשך
שעה אסור בשום פנים ואופן לצאת מהיכל העינויים ואסור לשנות
תנוחת גוף. איברים נרדמים, שיירדמו, איברים מגרדים - שייגרדו,
איברים מכחילים - שייפלו. "עליכם להשאר יושבים במקומותיכם עם
הרגליים שלכם שאיבדו כבר מזמן כל תחושה עד לעצירה מלאה של
המטוס, אין לעבור בדרך צלחה. בשם הקברניט גואנקה והצוות אנחנו
מאחלים לכם סבל עמוק, איטי, וממצה.

לאחר שיחה של 15 דקות עם האמבות שהשתכנו בנוחות במעיי שבוע
קודם לכן, החלטנו בהחלטה משותפת לקום כולנו כאחד ולצאת מהאולם
למרות 10 הדברות בדרכנו אל השירותים הנחשפים. בהנחה שבמילא
כולם מחוייבים לעצום עיניים אין סיכוי שיידעו שיצאתי, קמנו
בזהירות ומיהרנו לכיוון הדלת שטרחה להשמיע רעש עז ורק אח"כ
להפתח. כבר בירידה המהירה במדרגות הרגשתי שרודפים אחרי והגנים
הפולניים שלי שידעו מאות שנים של רדיפות עזרו לי להגביר קצב
ולהגיע ראשון לשירותים, ולנעול במהירות את דלת התא. בעודי
מתארגן נשמעה דפיקה בדלת.
"הכל בסדר שם?"
"כן הכל בסדר, אני מצטער יש לי אמבות" לחשתי חושב לעצמי שהנה
אני שוב עושה את זה - מאשים אחרים או במקרה הזה אחרות במצבי.
מנצל את העובדה שהן קטנות אילמות ונתלות בקושי במעיי. יושב שם
התחלתי לדמיין את העונש שיתאים לי. הצלפות, ללא ספק הצלפות...
רוצח הגרזן יצליף בי 5 דקות שלמות באותה הנאה בה היכה בפעמון
ההשכמה. מוחי הקודח החל להריץ תסריטי ועדת הדחה מהויפסנה.
בדמיוני ראיתי את אמא שלי מרימה את הטלפון ובשומעה "מתקשרים
מהויפסנה" עונה "מה הוא עשה הפעם?" אני מנצל את מושגי הקורס
שלמדתי בשביל לחשוב על הסבר מניח את הדעת, אני אגיד שזאת היתה
החלטה של הרגע ואיני רוצה לנטור לה טינה, אני אמשיך ואעבוד קשה
בשביל להצליח בעתיד. (צלילי ההמנון ברקע ודגל מתנופף) אני
מדליק משואה זאת לרגל המאבק המתמשך בציר הרשע של האמבות....
צלילי ההמנון שכחו וההצלפות לא באו.

מה שכן באה זאת השעה השניה של אותו יום, אחרי מה שנראה כחצי
שעה הרגליים הרגישו כחול, הגב הרגיש צהוב והברכיים אדום כואב.
ואז שמעתי אותו פעם ראשונה - את הקול השני שנשמע בדיוק כמוני,
מגיע מאחורי הראש בדולבי סוראוונד, ומנהל שיחה עם הקול הראשון
שלי בנושא סבל.
"הגב שלך כואב" אמר הקול השני
"שקט" אמרתי
"וגם הברכיים"
"תשתוק !"
"הם יודעים שיש לך פטור?"
"שקט !!!!"
"אתה יודע שאתה הכבשה השחורה של המשפחה?"
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!"
אמרתי לעצמי ודמיינתי את האישה-רוח יושבת על הכריות הנוחות
והאווריריות שלה במרכז החדר....
בקשתי ממנה בעדינות "בבקשה, בבקשה שימי את הקסטה המסיימת את
הסבל אישה קטנה וחמודה" והתמקדתי בידה הדמיונית ובנסיון להזיז
אותה אל עבר הטייפ הדמיוני. "שימי את הקסטה, שימי" שננתי בין
שפתי מרגיש את ברכי חורקות מכאבים. "שרמוטה ! אני סובל ! שימי
את הקסטה !!! נתראה בגיהנום זונה !!! מושכת זמן ! שתקיאי דם
שחור אמן!" ואז נשמעו קולות ההקלטה. גואנקה מזמר בקולו -
"פדיחה, אסתה,
מנגלה" מנטרה זאת חוזרת 3 פעמים ואני יודע שבפעם השלישית אפשר
לחזור לזוז. הוא מתחיל לזמר ואני מתחנן למנגלה השלישי - נו כבר
! תביא לי את מנגלה ! צורר היהודים האהוב עליי, תביא לי כבר דם
לרגליים ושמחה ללב. הוא מושך בכוונה את המנגלה השלישי ואני
מתמוטט על הויפסנה קומפורט שלי ונותן לדם לחזור לאט לאט
לרגליים.

מחשבון בבקשה - שאלת שתי כוכביות - חבר של יניב המליץ על קורס
ויפסנה, יניב בטפשותו הסכים וכעת עברו 3.5 ימים וסבלו לא
יתואר, כמה עוד פעמים יצטרך יניב לסבול שעה?
3 כפול 6 + 1=19 .
ביציאה מההיכל השמיים היו אפורים, העצים היו צהובים והדייסה
לבנה חיוורת. הוצאתי את הדכאון שלי להתמתח ובעודי אוכל דייסה
התנגן בראשי השיר של קווין
"don't stop me now ! cause i'm having such a good time,
having a good time"
אני מסתכל על הדייסה, הדייסה מסתכלת עליי, פרדי מרקורי מסתכל
על שנינו ושלושתנו מנסים להבין מאיפה יצא השיר הזה.

יום אחרי זה החלטתי להקדיש את השעה למלחמה עם הקול השני שלי,
הוא הזכיר לי שהגב שלי כואב, שעברה רק חצי שעה, שהעם היהודי
סבל הרבה ואפילו שאל בקול של אמא שלי "למה אתה אף פעם לא מסדר
את המח שלך? כמה פעמים צריכים להזכיר לך" אבל לא הקשבתי לו
והשעה עברה כמו פרק של סיינפלד, או יותר נכון כמו פרק ממש ארוך
של סדרת המופת "תקומה". אבל כשיצאתי הירוק היה ירוק, הכחול היה
כחול והדייסה היתה בצבע לבן חיוור. בהפסקה ישבתי בגן חיות
ונגנתי בגיטרה הוירטואלית משתדל להנעים את זמנם של כל החיות
שמסביבי.

באותו יום כבר הגיעו הנחיות חדשות כעת מותר לעבור על כל הגוף
ולא רק על איזור השפם שמיצה את עצמו כבר מזמן. אחת ל 20 דקות
נשמעה נהמת הנאה מצד אחת הבנות, "ממממממ" ונותר לי רק לחשוב
איפה היא מעבירה את מחשבותיה.

הבעיה המרכזית בעובדה שעוצמים את העיניים היתה שאין שעון וממש
אי-אפשר היה לדעת מתי נגמרת השעה... חשבון פשוט הראה - מעבר על
כל הגוף לוקח 12.5 דקות 5 מעברים ייסיימו שעה בקלות. קיבלתי
שעון מדוייק שעזר לי לעבור את השעות הבאות.

והגמל היה מאושר.

עד היום השישי... שבו בסוף המעבר החמישי שום דבר לא קרה. לא
קסטה, לא רשרוש, ולא קצה של גואנקה. במעבר השביעי הבנתי שכנראה
הגברת חטפה התקף לב קל, ולכן לא יכלה לשים את קלטת השחרור...
מתוך דאגה כנה פתחתי את עיני והסתכלתי בשעון. 45 דקות עברו...
יש לי שעון גמל פרסי, הוא גנב לי 15 דקות... באותו יום ניפצתי
את הגיטרה הוירטואלית על עצים צהובים, השמיים היו אפורים
והדייסה לא היתה, היה גוש צהבהב ממנו לא יצא כל פרדי מרקורי.

לשעה הבאה התכוננתי כמו גמל מתאבד. אני לא אספור יותר, אני
אסבול לנצח עד שגואנקה יחליט שדי... רציתי את הכאב כ"כ עד ששעה
לא נראתה מספיקה בסוף המנגלה השלישי זזתי כ"כ לאט עד שקבלתי
מבטי גועל משניים שישבו משמאלי. "חנפן" הם שידרו לי טלפתית
"מנסה להיות כדור השוקולד האהוב של גואנקה". אבל לא היה אכפת
לי דהרתי בגן החיות בין המתמתחים עם חזה נפוח -
are u talking to me? are u talking to me?
אני אחסוך מכם את סיפור הצבעים רק אתמצת הכחול נשאר כחול
עד סוף הויפסנה...

הייתי מאושר אבל מסריח. מאחר שמהיום השלישי נתלה שלט בחדר
האוכל שעליו כתוב -
no water - be happy :-)
מתחתיו נתלה עוד שלט -
no water = no shower, be happy :-)
למעשה על כל שלט שתלתה ההנהלה היה סמיילי + בי הפי, אין אוכל
היום בי הפי, יש לך סרטן בי הפי. רק על שלט אחד לא נכתב שום
דבר, זה היה אחרי שבחור שישב מימיני התחיל לזמזם את המנון
המנגלה עם גואנקה. נכתב עליו
please don't hum along with the chanting
לא היה צריך לדבר גרמנית בשביל להבין איזה רוצח עם גרזן כתב
אותו ה "שששששש" ששחרר כשהמזמזם התחיל שוב, הספיק.

כל הארוחות באותו יום לוו בהרגשה המדאיגה שאולי עברתי את גבול
הטעם הטוב של הריח, ההרגשה התחזקה לאחר שבזמן ארוחת הצהריים
עיני הבוחנת מצאה לנכון להראות לי שאין אדם אחד שיושב מסביבי
בעוד שאנשים בוחרים להצטופף אחד ליד השני בכל החדר. מבולבל
התחלתי להריח את עצמי ואת כל מי שעבר לידי לצורך השוואה,
הרגשתי כמו מוקש שומם במשחק "שולה המוקשים" גם חוסר השינה
התחיל לתת את אותותיו, לאחר ששישה ימים ישנתי ליד שני גרמנים
האחד מנסר עצים והשני נושם כל לילה שתי נשימות עמוקות ואז נחנק
בקולי קולות. בסוף כל יום, מיד אחרי המדיטציה האחרונה התבצע
מירוץ שינה בין שלושתנו הכולל ריצה מטורפת מהיכל העינויים
ונסיון לישון מהר ככל הניתן. במשך שישה ימים מצאתי את עצמי
במקום השלישי המכובד וללא שינה.

החיים בעולם הויפסנה התחילו להכנס למצב של שגרה ובימים
האחרונים מצאתי את עצמי חושב מחשבות של געגוע לכאבים החזקים של
הימים הראשונים ונהנה לבצע מדיטציה לקול הטפטוף החרישי של נזלת
מאפו של הבחור היושב משמאלי.

ביום האחרון כאשר מבצעים 10 דקות בהן שולחים אהבה לכל היצורים
בעולם, מצאתי את עצמי שולח אהבה לפרצופו המזוקן של אחמד יאסין
ושלל טרוריסטים אחרים.

ואז זה מגיע ! הרגע שמתחילים לדבר... והקול שלי נשמע כמו הקול
של בנץ מרחוב סומסום. כנראה שככה הוא באמת נשמע, אף פעם לא
ידעתי...

כאשר מצאתי את עצמי מבצע עבודת נקיון עם אותו ישראלי בן 40,
בעל שנאה עמוקה לטורטית. הקשבתי בקפידה לכל הקיטורים שלו על כך
שאף אחד לא עובד כמונו ושאנחנו היחידים שבכלל עובדים, חשבתי
לעצמי כמה טוב היה יכול להיות אם היינו יכולים לקחת ממספר
אנשים את זכות הדיבור לתמיד ולא להחזיר, אולי במסווה של סוכנים
של חברת שוקולד המנסה להרוס את העולם דרך ביסקוויטים ואגוזים.
"תשמע" הוא אמר לי, "אתה חייב לנסות משהו אמיתי, לא הויפסנה
הזאת. החבר'ה האלה ממש רציניים, אני אראה לך בספר שיש לי, הם
דוחפים ענף רך לתחת ומסובבים 10 פעמים בכיוון השעון ו 10 פעמים
נגד כיוון השעון וזה מנקה אתה לא תאמין עד כמה."
והוא המשיך להסביר לי על שיטה נהדרת לחוקן עצמי.

זכות השתיקה ! אני דורש את זכות השתיקה, ומי שלא רוצה את זה
שישתה מהדייסה של הויפאסאנה.