פתאום זה מגיע משום מקום. בהתחלה מרגישים את הרעידות הקטנות
האלו, כמעט לא מורגשות ובו זמנית אי אפשר להתעלם מהן. הרעידות
מתגברות לאט לאט, ומתפשטות לכל אורך הגוף. אחר כך השפתיים
נדבקות במקצב של הגוף. הן מתחילות להתנועע ולזוז.
ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, שוכחים הכל. את הכאב, הדיכאון,
את כל מה שעד לפני שתי דקות, לפני שהתחילו הרעידות, גרם לי
לרצות לפרוש לעולם שכולו טוב. כל מה שכיבה את האור בעיניים
נעלם אל מחוץ לתודעה, ומשאיר ריק שמתמלא לאט לאט, במרווחי זמן
קבועים ומוגדרים מראש, במחשבות חדשות. רעננות. הגוף עכשיו
מתחיל לכרוע תחת המאמץ. הרגליים לא יכולות לשאת את משקל הגוף
שנדמה כי הוא הולך ותופח בלי הפסקה. הידיים עוברות למצב צבירה
ג'לי, ובכלל הגוף משתנה לבלי הכר. ופתאום הכל נפסק. אני מסתכל
במראה, בודק מה גרם לכל זה. אני מסתכל ורואה את עצמי מחייך.
החיוך הראשון מזה זמן רב כ"כ שאני כבר לא יכול לזכור מתי
חייכתי בפעם האחרונה.
המראה החדש הזה דווקא מתאים לי, אולי אני אנסה אותו לכמה זמן.
אולי באמת החיים לא כ"כ שחורים ובאמת יש אור בקצה המנהרה. פשוט
המנורה נשרפה, זה הכל.