רפי היה בחור נמוך וגוץ, בעל עיניים גדולות ולחות, שהתרחבו
בהנאה למראה סוגי התופינים, שוקולדים ומשקאות קלים שהשקם שלנו
סיפק.
כשאני מתאר את רפי כגוץ, אני ממעיט בערך המילה. "איש שלג
אנושי" הלם את טוראי נונה יותר. כל חלקי גופו היו עגולים,
מעוגלים או אלפטיים, חוץ מאפו, שהיה חד וארוך כמו דוקרן קרח.
זרועותיו דמו לצינורות המוביל הארצי, אצבעותיו, קדחתניות
בניסיונן לפתוח אריזת חטיף סורר, היו כתולעים מעל גוויה טרייה
וראשו, שהיה מתנודד חסר ישע בזמן ריצה, היה פשוט חרוט קטום,
כמו פצצת מטול. הקסדה של רפי הייתה קטנה עליו, ואיש מעולם לא
התאים אותה לחרוטי הראש. במסדר "שימון - שמירה"  כשהיה עומד עם
כל שבע המחסניות מוחזקות בדוחק בידיו, כשהבעת פניו כולה אומרת
עליבות אינסופית, נראה היה כאילו לרפי יש ראש שני, מכוסה רשת
הסוואה, ועליו, בטבעיות נונשלנטית, רשום "שמשון מרץ 8 -
רוצחים!".
כשאני חושב על רפי, מהדהדת בראשי קריאה עמוקה ועצובה, לא
אנושית ומרוחקת. זה היה קולו של רפי. הפלצט הנשי משהו, עם
ההגייה והחספוס היהורם-גאוני, הטון הנעלב תמיד והנטייה המעצבנת
לקרוא ללוחמים קשוחים ומסוקסי ידיים בשמות חיבה שנלקחו מספרי
סמדר שיר, כגון "יוכי", "סאשי" וכו', הפכו את התקשורת עמו
לסיוט מתמשך במיוחד.
משפחתו העירקית של רפי הייתה רחבה ומורחבת ומלאת חום ומחבקת,
כמו שרק אנקונדה יכול לחבק ביולוג ממשוקף וחסר מזל. לא עבר
שבוע בו לא נולד, התחתן או מת מישהו ממשפחת נונה. אינני יודע
עם הייתה זו האדיקות הדתית או שימחת החיים של שבט נונה, שאילצה
אותו להפיק אירועים, לזכר כל צדיק או מנהג, נישכח ונידח ככול
שיהיה, כגון "חליצת פדיון החמור של הכלה" או "350 שנה למותו של
ר' שלימק מאוזבקיסטן התיכונה, שלא היה פוסק משהו אבל ידע להכין
בורשט עשר." ואני, שבאתי ממשפחה פולנית שדופה שחגגה רק את צום
גדליהו, הייתי מביט בו בקנאה,חוזר מעוד חינגה פראית, שלושת
סנטריו מדושני עונג ומדי הא' שלו מלאי כתמי שמן, זכר להררי
בקלוואות שהיו ואינן עוד.
מצד שני, תלותו של רפי במשפחתו הגיע למימדים שדמו רק לשיא
הקיטש ב"קשר משפחתי" המנוחה. עת הגיעה שעת הת"ש המיוחלת, היה
רפי מתערטל, נשכב על מיטתו בתנוחות שלא היו מביישות נערת
פלייבוי חשקנית, מגרגר כחתול ומייד פוצח בדיווח בן שעה לפחות,
דרך הסלולרי, על קורות אותו יום שעבר. שום פרט, שולי ככול
שיהיה, לא נחסך. שמות, מספרים, זמנים וצורות תיבלו את הדיווח
המפורט וודאי היו נדמים למטבעות זהב הנופלים מהשמיים לתוך ידיו
של מאזין פלסטיני צמא דם, אם השאהידים היו טורחים להאזין
לטירונים העלובים שהיינו.