"את כל הדברים ששמרתי בלב כל השנים האלה אני אומרת לך עכשיו.
ה-כ-ל. די, כבר נמאס לי להתפוצץ מפנים, נמאס לי לשתוק כשאת
כועסת. אני כבר לא פוחדת מהתגובה שלך. שתדעי לך עוד משהו, גם
להסתכל לך בעיניים אני לא מפחדת. אני אפילו לא ממצמצת.
אני כבר ילדה גדולה. אין לך כבר סמכות להעניש אותי. אני מקווה
שאת זוכרת את כל הפנסים והשריטות שהיו לי, את כל השקרים האלה
שמכרת לאבא שנפלתי, שזרקו עליי כדור בהפסקה. רק שתדעי לך שאני
זוכרת, איך אפשר לשכוח דבר כזה?! תמיד הכירו אותי בתור ילדה
שמחה. צחקתי כל הזמן ותמיד העליתי לאנשים את המצברוח. איזה
הצגה גדולה יכולה ילדה בת 9 לתפור. איך חשבתי בכלל להגן עלייך
אחרי הכל, לא הייתי כנראה הכי חכמה. עוד תכונה דפוקה שירשתי
ממך, אחרי השנאה העצמית.
תמיד ניסיתי להיות מושלמת. הצלחת להחדיר בי את המחשבה שאני
אשמה בכל. שאני כזאת לא יוצלחת. איך אני זוכרת איך תמיד ציונים
טובים והייתי מין כזאת תלמידה למופת. חשבתי שאם אני אביא לך
תעודה טובה אולי תעריכי אותי, אולי תפסיקי. אולי אפילו נשיקה
תתני לי. איזה נשיקה איזה נעליים. אני אפילו לא זוכרת מתי הפעם
האחרונה שחיבקת אותי. בטח זה היה כשהיינו בבית חולים, כשילדת
אותי. למרות שעכשיו אני לא מפסיק לתהות איך זה שלא ירקת עליי
וזרקת אותי לאשפתות. כן, זה נשמע הרבה יותר אופייני לך.
תגידי זאת אני שהייתי לא בסדר? אני כבר לא יודעת מה לחשוב. איך
כל כך שנאת אותי. מה יכולתי לעשות שהיה כל כך גרוע שפשוט החלטת
להרוס לי את כל הילדות, הבגרות שלי?!
מצחיק אפילו לחשוב על זה. אני זוכרת איך אני פשוט הערצתי אותך,
אהבתי אותך. לא משנה כמה חרא אכלתי ממך תמיד רציתי למצוא חן
בעינייך.
זאת מין פסיכולוגיה הפוכה כזאת, ככל שיותר דחית אותי ככה יותר
גבר בי הרצון להתנפל עלייך ולחבק אותך. לצעוק לך "אימא!!!זאת
אני!!! הבת שלך!!! אותי ילדת!!! אותי את אוהבת!!! רק אותי!!!
תראי לי את זה כבר!!!".
אפילו הכאב הזה, שאני מועכת את הלהבה הדולקת של הנר בעזרת
האצבע שלי, אפילו לא משתווה לכאב שחשתי שהצרת את העיניים שלך
לכיווני בכל פעם שקראתי לך, אימא.
אחרי כל זה את הולכת. בלי להגיד שום מילה. באמת הגיע הזמן,
ברוך שפטרנו. לכי, לכי ואל תחזרי!!! סוף סוף את יוצאת לי
מהחיים! אולי עכשיו אני אתחיל למצוא לי חיים אמיתיים! אהבה
אמיתית! כזאת הדדית כמו שמגיעה לי! את שומעת?? את שומעת?? אהבה
אמיתית!!!"
-זהו, סוף סוף הכל יצא החוצה. רק חבל שזה מול המצבה שלך, שאני
לא יכולה לראות את הבעת הפנים המגעילה שלך, אולי הפעם אני זאת
שאירק לך בפנים!
אימא, תחזרי, אני מתגעגעת.... |
