בין תכלת של שמיים לאפור של ייאוש אני מפלסת את דרכי בין שבילי
העפר המשופשפים. לא נותרו לי הרבה בקשות בלב, לא נותרו לי
מספיק חלומות, אך בכל זאת אני ממשיכה לחפש.
ממולי עובר טרקטור משומן, משאיר אחריו ענני אבק יבשים. בראשי
חולפות כעת כל המחשבות שלא חלפו בו במשך כל אותה תקופה בה
שהיתי שם.
בידי מונח לו פתק קטן, מקופל, משומש. את הפתק הזה קיבלתי ממך
יום לפני שנסעתי. אחזת אותי קרוב אליך ודחקת לי אותו לתוך הכיס
האחורי של מכנסי הג'ינס הבהירות שלי. אמרת לי שאקרא אותו רק
כשהכל ייגמר, כשאצא משם ואחזור הביתה. בכיתי שם בין זרועותיך
כל כך הרבה דמעות. חיבקתי אותך בחוסר אונים, מסרבת להרפות ולתת
לך לנשום. לא רציתי ללכת ממך, לא רציתי לעזוב, אך לא נותרה לי
ברירה אלא לעשות זאת.
בשעה האחרונה פתחתי קמעה את הפתק אולי עשר פעמים, ומיד סגרתיו
בחזרה ותחבתיו בידי. משהו מנע ממני לקרוא אותו. הבטתי סביבי
והכל היה שומם. אמצע יולי והכל מאובק ודביק. נזכרתי מדוע אני
כל כך שונאת את הקיץ. במשך החודשים האחרונים רק התפללתי לחופש
הזה, למראה הזה של הנוף. לא שינה לי אם הוא יהיה בחורף, או
בקיץ. כעת אני מתחילה שוב להתלונן על מה שיש לי, כרגיל. אולי
לא למדתי כלום מכל הסיפור.
חצי שנה לפני כן הסיע אותי שי לתחנה מרכזית. כל הדרך הבטתי בו
בפנים מיואשות. כל כך רציתי שיעצור לפתע ויגיד לי שהכל סתם
הצגה ושאנחנו בעצם נוסעים לצפון לסופשבוע מהאגדות.
שי לא עצר את האוטו, הוא גם לא עצר להביט בי במשך כל הנסיעה.
הבטתי בכפות ידיו החזקות מחליפות הילוכים במיומנות עתיקה. היו
זמנים שהרגשתי כל כך בטוחה כשהידיים האלה ליטפו אותי, הגנו
עליי מהעולם. עכשיו אפילו הן לא יכולות להושיע.
הכבישים היו ריקים. הייתה זו שעת לילה מאוחרת וכל מי שהיה לו
קצת שכל נשאר בבית. רק אני ושי נסענו לתחנה מרכזית. ראיתי איך
הוא מתאפק שלא לבכות. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. זה לא היה
בשבילו לבכות, כמו שפעם הבהיר לי ביהירות. הוא עדיין היה תקוע
בקלישאה הזו שגברים לא בוכים. ולא רק זה, אלא שהוא גם היה
משוכנע מעבר לכל ספק שהוא כבר גבר. איך שהיה מתרגז עליי בכל
פעם שהייתי קוראת לו ילד.
שי ואני זה סיפור שלם. הסיפור שלא נגמר, כך לפחות קיוויתי. שי
היה זה שהציל אותי מעצמי, הציל אותי מהאובדנות שהייתה בי עד לא
מזמן. הוא היה הכל בשבילי, הכל. אני לא יכולה שלא לתהות אם הוא
עדיין הכל בשבילי, ואני בשבילו.
יש בי רצון כה עז לחזור כבר הביתה, אל המיטה שלי, אל הפסנתר
שלי ,אל הכלב שלי, ואל שי... שלי?
אני יכולה ממש לראות אותו מול עיניי. את השיער הנעים שלו,
הבהיר והרך, מתנוסס לו על ראשו העליז. את הכתפיים הרחבות שלו
המכוסות בשרוולים השחורים של חולצתו. את עיניו הכחולות העמוקות
האלה, שתמיד יכולות לסחוף אותי אליהן בשבריר שניה. את ידיו
העדינות, הארוכות, האוהבות. אני יכולה לראות אותו מולי כעת ,
ובכל זאת איני מסוגלת לדמות אותו נוגע בי. איני רואה אותו פורש
לפניי את זרועותיו ומציע לי חום ואהבה בתוך חזהו החסון. המחשבה
הזו אגדית מדי, קלישאתית מדי. אהוב שמחכה לאהובה. חוסר ריאליות
טוטאלי.
מעניין אם הוא בכלל יודע שאני חוזרת היום. מעניין אם זה בכלל
מעניין אותו.
בחצי שנה האחרונה הייתי מאושפזת. זה מין רעיון חדשני כזה של
פסיכולוגים לשלוח אנשים לאשפוז לכמה חודשים. זה נראה להם מאוד
יעיל.
לא משנה כמה ניסיתי להסביר למירי, הפסיכולוגית שלי, שיעילות
היא לא מושג שמשתמשים בו על בני אדם, זה לא עזר. מירי הושיבה
אותי על הספה והרצתה לי על התאוריה הזאת שמסבירה למה אני צריכה
אשפוז. את האמת, אני לא זוכרת מילה ממה שהיא מלמלה לי שמה על
הספה. אני רק זוכרת שכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על כמה שאני
רוצה ששי יהיה שם לידי ויגרום למירי לשתוק כבר.
אל מירי שלחו אותי השוטרים שמצאו אותי שכובה שם על הספסל בלילה
הנורא ההוא בחורף 97. לא הבנתי אז שהם שוטרים, כי הם לא היו
לבושים במדים. כל מה שאני זוכרת מהפגישה אתם אז הוא שלא הפסקתי
לצרוח. צעקתי להם שיעזבו אותי ושלא ייגעו בי. בכיתי, זעקתי,
שרטתי, בעטתי, והם לא וויתרו.
הם הביאו אותי לתחנת המשטרה באזור והושיבו אותי על הספסל.
מלמלתי שאני רוצה הביתה, ושיקראו לאמא שלי. השוטר הגבוה הביט
בי במבט מהוסס ולאחר שלף מכיסו מכשיר טלפון נייד והושיט לי
אותו. "תתקשרי למי שאת רוצה", הוא אמר. בידים רועדות ומבוישות
חייגתי את המספר של הבית שלי. השעה הייתה אולי שלוש בלילה
וידעתי שכולם כבר ישנים. אחרי צלצול אחד אבא הרים את הטלפון.
- "הלו, טל?"
- "אבא. אני בתחנת המשטרה שליד הכיכר. בואו לקחת אותי בבקשה.
אני מפחדת"
- "טלוש! מה קרה חמודה? את בסדר?! למה את בוכה?"
- "רק בואו לקחת אותי. אני רוצה לישון"
ניתקתי את השיחה ופרצתי בבכי. השוטר שאל אותי אם מישהו בא לקחת
אותי ועניתי שההורים שלי צריכים לבוא בכל רגע. הוא חייך אליי
חיוך עייף והושיט לי כוס מים. אמרתי לו שאני לא צמאה ושיניחו
לי בבקשה. השוטר סרב ללכת ואמר לי כי הם רוצים לשאול אותי כמה
שאלות כדי שהם יוכלו לעצור את מי שפגע בי.
לא הבנתי איך הוא ידע שמישהו פגע בי. לא חשבתי בכלל על איך
שאני נראית באותו זמן. מאוחר יותר כשהבטתי במראה התחוור לי שלא
היה אחד שלא היה מבין שפגעו בי רק מלהביט בי.
מוקדם יותר באותו יום יצאתי לרוץ. היה זה אחד מהימים האלה
בחורף שנדמה שהקיץ כבש אותם לרגע, והרפה מהם יום לאחר מכן.
ניצלתי את חסדי השמש המעטים שקרנו עלינו מלמעלה באותו היום
והחלטתי לצאת לרוץ. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה בה יצאתי
לרוץ, בגלל החורף והכל, ורמת הכושר שלי לא הייתה גבוהה במיוחד.
אני זוכרת שזה כלל לא שינה לי. כל מה שרציתי באותו רגע היה
להוציא את כל התסכולים שלי אל המהירות, אל הרוח, אל הריצה חסרת
הרחמים הזאת. לבשתי טרנינג, וחולצה דקה, נעלתי את נעלי הספורט
, ויצאתי מן הבית. לא לקחתי איתי כלום מלבד המפתח. נעמדתי בקצה
הגינה הציבורית שלמרבה הפלא הייתה ריקה , והתחלתי לעשות חימום.
קצת מתיחות, קצת ריצה במקום, ומתחילים.
התחלתי לרוץ. התחושה הייתה לי עדיין מוזרה. הרגליים שככה
מתרוממות להן בקצב מסחרר באוויר הפתיעו אפילו אותי. הבטתי
סביבי אל הנוף המוכר שכבר הרבה זמן לא יצא לי להביט בו ונשמתי
נשימות קצרות וקצובות. הרגשתי שאני מתחילה להתעייף אבל לא
וויתרתי. הרצתי בראשי את המחשבות בקצב מהיר יותר. השנאה
העצמית, הריב עם אמא, הנכשלים בלימודים, הבדידות- כולם עברו לי
שם בראש, בקצב הצעדים. הרגשתי שאם אני רק אצליח להמשיך לרוץ
ולא להפסיק, הכל יעבור- כל החיים שלי יסתדרו פתאום באיזה סדר
מופתי וחלומי כזה מהאגדות.
כמה מאכזבת הייתה הנפילה. נתקלתי באיזו אבן אחת שעמדה שם בקצה
המדרכה והפריעה לי לסדר את החיים שלי. נפלתי בעוצמה אדירה על
האספלט הקר, כשידיי לראשי ודמעות בעיניי. דם החל זורם לו
מברכיי , שהתחככו באספלט. לא הרגשתי אז שום כאב פיסי. רק את
כאב חיי העלוב והמוכר, שחזר לקדמת הבמה במחיאות כפיים סוערות.
הכאב הזה, חולה התהילה, חולה תשומת הלב, לא הרפה ממני גם באותו
היום.
נשארתי ישובה כך על המדרכה עוד שעה ארוכה ולאחר מכן התרוממתי.
סחרחורת אחזה בי והרגשתי איך אני שוב נופלת. רק שהפעם לא
נפלתי, הפעם צנחתי אל איזה ספסל פינתי שעמד לו שם על ידי.
הבטתי סביבי בעיניים מושפלות ובכיתי. ללא כל בושה שפכתי אל
האוויר את כל מה שהרגשתי. לאחר שנגמרו לי הדמעות, והחמצן
בריאותיי לא הספיק עוד לנשימות הבכי, דממתי.
השקיעה כבר הייתה בעיצומה והכל הפך להיות יותר יפה. הורוד של
השמיים ריכך את הרגשתי במקצת ועודד אותי לקום ולהמשיך ללכת. לא
ידעתי לאן בדיוק אני הולכת, אבל ידעתי שעדיף להתקדם מלעמוד
במקום.
התקדמתי אל עבר השמש, מתוך איזו תקווה ילדותית לתפוס אותה
בשיא יופייה. הושטתי אליה את ידי, והיא לא הושיטה בחזרה אפילו
קרן אחת מסכנה. התאכזבתי מהשמש בפעם המיליון בחיי, והתאכזבתי
מחיי עוד יותר.
המשכתי ללכת כך אולי שלוש שעות. הגעתי עד למרכז העיר, ושם
התיישבתי שוב על המדרכה. הבטתי בעוברים והשבים בקנאה. לכולם יש
לאן ללכת, לכולם יש וודאי מי שמחכה להם עכשיו. רק אני יושבת שם
על המדרכה ונכנעת שוב לדיכאון הקבוע.
רחמים עצמיים תמיד היו חלק ממרבית תכונותיי הרעות. תמיד ידעתי
להתלונן גם כשלא היה על מה, ולהיות עצובה גם כששמח. אף פעם לא
הייתי כמו כולם. אף פעם לא אהבתי לחיות בקלישאה.אף פעם לא היה
לי חם בקיץ וקר בחורף. זה תמיד היה ההפך. אף פעם לא אהבתי לצאת
ביום שישי, תמיד רציתי בשבת. אף פעם לא הייתי מישהו אחר. תמיד
הייתי אני. לא זייפתי חיוכים, לא סחטתי דמעות בכוח, ולא חילקתי
מחמאות סתם ככה. הייתי אני והייתי אמיתית.
בלילה הנורא ההוא של חורף 97 ישבתי על המדרכה והתמלאתי רחמים
עצמיים. כל כך רציתי שמישהו יבוא ויחבק אותי ויגיד לי שיהיה
בסדר. לו רק ידעתי שמישהו באמת יבוא הייתי מתחרטת על הרצון
הזה.
לא עבר הרבה זמן ומישהו עבר שם לידי. הוא היה איש רגיל: לא
גבוה, לא שמן, לא רזה, לא מיוחד. סתם מישהו. הוא התקרב אליי
בצעדים שקטים ולחש באוזני : "קומי!". לא הבנתי מה הוא רוצה
ממני. קמתי והסתובבתי אליו. הבטתי בו בעיניים בוחנות, חשדניות,
מעורפלות. הוא הביט בי בעיניים זדוניות ואחז בידי. הוא הכאיב
לי ולא היה איכפת לו. צעקתי לו שיעזוב אותי, שהוא מכאיב לי
ושאני בכלל לא מכירה אותו, והוא רק הצמיד את ידו לפי בחוזקה
ומנע ממני לדבר. גם לנשום בקושי יכולתי. הרגשתי איך אני שוב
נהיית חלשה , איך אני מאבדת את השליטה, איך אני צוללת שוב אל
הבור הנורא של חוסר האונים.
הוא גרר אותי בכוח אל איזה מקלט ישן ומסריח באיזו סמטה צדדית
ומפחידה. הרגשתי איך כל האיברים שלי משתתקים, איך אני מתאדה אל
תוך בועת ההשפלה והאימה שסבבה אותי.
מאותו רגע כבר לא הרגשתי כלום. כמו הייתי ישות נפרדת מגופי
ומרוחי. התנתקתי מכל מה שמוכר, מכל מה שנכלל בתוך המחשבה.
הייתי לרובוט מבולבל שאינו יודע לצעוק. רעדתי בכל גופי
ונשברתי.
כשהמפלצת לידי הרגיש שמספיקה לו ההתעללות, הוא מלמל איזה איום
,שלא הצלחתי לתרגם אותו למילים בשפה שתהיה מובנת לילדה שבורה,
וברח.
ניסיתי לבכות ולא הצלחתי. גם לקום או לדבר לא הייתי מסוגלת. רק
בהיתי בתקרה המעופשת והחשוכה שנחה לה בשלוותה הדוחה מעליי
,והרגשתי איך עיניי נעצמות.
כשפקחתי אותן שוב, כמה שעות מאוחר יותר, התחוור לי כל אשר אירע
לי. חשתי בבחילה העולה מתוכי ופורצת. הקאתי את כל הזוועה
שהייתה בי והרגשתי נורא.
הבושה וההשפלה שחשתי מנעו ממני לחזור הביתה או אפילו לטלפן.
בכוחות אחרונים הצלחתי לקום, לדדות אל מחוץ למקלט, להתיישב על
ספסל שבור שהיה שם ולהקיא עוד. גופי דאב ונפשי גססה. לא יכולתי
לחשוב על דבר. רציתי רק למות.
זה הרגע שבו באו השוטרים ולקחו אותי אל תחנת המשטרה.
לפני שאימא ואבא באו לקחת אותי סיפרתי לשוטרים קצת על מה שאירע
לי. לא יכולתי לפרט הרבה וגם לא לתאר תיאורים מדויקים.
מחשבותיי היו מעורפלות וזוועתיות מדי בכדי להתעמק בהן
ולהבינן.
שבוע אחרי זה כבר הייתי אצל מירי בקליניקה. אימא ואבא אמרו
שהיא טובה. כבר לא היה איכפת לי מכלום, אז לא התווכחתי. בפגישה
הראשונה שלי עם מירי לא אמרתי אפילו מילה. גם מירי בקושי
דיברה. במשך כל הפגישה שיחקתי עם איזה משחק כזה מטופש של
פסיכולוגים שהיה מונח לה על השולחן. מירי הביטה בי בעניין. לא
הבנתי מה כל כך מעניין בזה אבל שתקתי.
בפגישה השניה כבר סיפרתי לה קצת עליי. פרטים קטנים ולא
משמעותיים. בת כמה אני, איפה אני לומדת, מה החלומות שלי. למירי
כל הזמן היה מבט של פסיכולוגית. נו, המבט הזה שבא ביחד עם
ההנהון הקבוע והמעצבן שלהם.
הרגשתי כמו ילדה בת 5 שמספרת לאמה מה היא למדה היום בגן. זה לא
באמת מעניין אותה , אבל היא חייבת להראות כאילו היא מרותקת כדי
שישלמו לה את ה500 שקל לפגישה.
בפגישה השלישית מירי שאלה אותי מה קרה באותו לילה. היה לי כבר
נורא טבעי שהיא מרותקת מכל מילה שלי אז הפסקתי לייחס לכך
חשיבות. דיברתי כאילו אני מספרת לה על הקניה שלי במכולת אתמול.
סיפרתי לה במשך שלוש שעות וחצי על כל מה שהיה. בכיתי, שתקתי,
צחקתי, כעסתי. אבל העיקר שסיפרתי. בסוף הפגישה אמרתי למירי
שאני לא רוצה לבוא לשם יותר ושהספיקו לי 3 פגישות של טיפול.
אמרתי לה שאני כבר ממש בסדר ושאין צורך במפגשים מיותרים.
מירי הנהנה כדרכה וביקשה ממני להיות סבלנית. היא אמרה שמעולם
היא לא הכריחה מישהו להישאר אצלה בטיפול, ושעליי לתת לזה עוד
צ'אנס לפני שאני שוללת.
כבר הייתי מאוד עייפה, ובכלל כבר לא היה לי כוח לראות את מירי
הזאת מהנהנת, אז אמרתי שבסדר ושנתראה ביום חמישי הבא. מירי
חייכה וסגרה אחריי את הדלת. מעניין מה היא תעשה עם ה500 שקל
האלה. בטח תלך לקנות עוד משחקים מפגרים לשולחן שלה.
איזה עולם יש לנו. אותי אונסים ומירי קונה משחקים של פסיכולגים
לשולחן שלה בקליניקה. נו יופי.
יומיים אחרי הפגישה עם מירי הרגשתי שאני יכולה שוב לנשום כמו
פעם. מאז אותו לילה נורא היה לי קשה לנשום והייתי מתעוררת
שטופת זיעה בלילות ומתנשפת. ככה היה בכל לילה עד אותו יום.
הלכתי ברחוב והשמש בצבצה מתוך כיסוי העננים הרך שלה, ופתאום
הרגשתי שהריאות שלי טהורות ומלאות באוויר רענן. בפעם אולי
הראשונה בחיים שלי לא התאכזבתי מהשמש. אפילו לא התאכזבתי
מהחיים. היה לי טוב לנשום ככה ברוגע.
ביום ההוא הכרתי את שי. שי היה המוכר בחנות הבגדים שאהבתי
לקנות בה. הייתי יכולה לבלות שם ימים שלמים, רק בלמדוד את כל
הבגדים האפשריים שהיו בחנות.
שנאתי למדוד בגדים, אבל אהבתי יותר מהכל את התוספות החדשות
למלתחה. אהבתי כל כך להתחדש בבגדים שהייתי מוכנה למדוד אותם
במשך שעות ,ללא הפסקה.
שי התחיל לעבוד בחנות רק ימים ספורים לפני כן, וזאת הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותו שם. הוא קיבל אותי בחיוך אדיב ושאל אם
אפשר לעזור. הוקסמתי ממנו מיד ועניתי בחיוך שאני רוצה לקנות
חולצה.
כך, בין כניסה ויציאה מתא המדידה, היינו מנהלים שיחות נפש. שי
היה מספר לי כמה מחמיאה לי החולצה ההיא עם החצאית הזאת, ואני
הייתי מספרת לו כמה נחמד לי שם בחנות.
עם הזמן, ועם הביקורים שהפכו תכופים יותר ויותר בחנות הבגדים,
הכרנו יותר לעומק. השיחות שבין היציאה והכניסה לתא המדידה הפכו
לשיחות נפש ממש.
אני הייתי באה לחנות במיוחד בשעות שידעתי שהיא ריקה ושאני ושי
נוכל להיות לבד מבלי שיפריעו לנו. שי תמיד קיבל אותי באותו
חיוך אדיב וקסום, ובאותן עיניים כחולות ומתוקות.
לאחר כמה שבועות כאלה שבהן ארון הבגדים שלי הלך והתמלא, שי
הציע שנצא בערב לסרט. ההצעה הזו הייתה כל כך צפויה ובכל זאת
התפלאתי מאוד והתרגשות אחזה בלבי. בפעם הראשונה מאז אותו לילה
נורא הרגשתי טוב. הרגשתי בטוחה.
קבענו שניפגש בקולנוע ב10 ואז נחליט לאיזה סרט נלך.
הפגישה הייתה מושלמת. היה בה כל מה שצריך שיהיה בה. אפילו הסרט
היה טוב, ולהיות ככה עם שי היה פשוט נפלא. בסוף הסרט שי נישק
אותי בעדינות וגרם לי להשבות בקסמו בפעם האלף.
עם שי לא הרגשתי חסרת אונים. גם לא הרגשתי חסרת ביטחון. הרגשתי
כאילו כל העולם שייך לנו וכל החיים עוד לפנינו. לא היה טעם
לחשוב על העתיד כשההווה היה כל כך נהדר. שי החזיר לי את
התמימות והטוהר שאיבדתי בכזאת אכזריות. הוא החזיר לי את האמונה
בחיים, באהבה.
שי הבין אותי, ואני הבנתי אותו. זה מה שהיה חשוב ויותר מזה
כלום כבר לא שינה לי.
עם מירי לא הייתה לי ברירה אלא להיפגש פעם בשבוע, אבל כל שאר
החיים שלי היו בשליטתי המלאה. הרגשתי איך אני הולכת ומתרחקת
מהלילה ההוא הנורא, ומתקדמת אל עבר חיים חדשים.
שי ואני הפכנו לסיפור קבוע, ולא היה בן אדם יותר מאושר מאתנו.
מירי אמרה שזה טוב שאני מרגישה שוב בטוחה עם גבר , ושהיא שמחה
בשבילי, אבל שאני חייבת לספר לו על מה שקרה לי.
ביקשתי ממירי שלא תתערב בקטע הזה, אבל היא סירבה. היא אמרה שזה
חלק חשוב בטיפול ובהחלמה מן המשבר הנפשי שפקד אותי מאז.
חשבתי הרבה על מה שמירי אמרה והגעתי למסקנה שהיא צודקת. הרתיח
אותי לחשוב שהפסיכולוגית הזאת יודעת יותר טוב ממני מה טוב לי.
באותו ערב סיפרתי לשי הכל. הוא נרתע ממני והחל לכעוס שלא
סיפרתי לו קודם. לאחר כמה דקות נרגע וחיבק אותי כל כך חזק, עד
שלא יכולתי שלא לסלוח לו על הכעס חסר ההתחשבות שלו.
מאז לא דיברנו על זה שוב, עד אותו יום בו מירי הודיעה לי שאני
צריכה להתאשפז.
זה הגיע כמו סערה ביום קיץ חם. בלי שום התרעה מוקדמת, בלי שום
הודעה. מירי הטילה עליי את הפצצה שממנה אין דרך חזרה.
היא חזרה ואמרה כמה היא חושבת שזה רעיון טוב ושאני צריכה
להסכים. אימא ואבא כמובן הסכימו עם מירי, כי היא הפסיכולוגית
והיא מבינה מה טוב בשבילי. היא אמרה שאני צריכה להתאשפז במוסד
הזה שם בחיפה, וששם מטפלים הכי טוב בנערות שנאנסו. היא הבטיחה
שזה יהיה סוף הטיפול ושאחרי האשפוז אני כבר אהיה בסדר לגמרי
ואוכל לחזור לחיים הרגילים שלי. היא חזרה והדגישה כמה זה יעיל
בשבילי להיות שם כמה חודשים.
התחלתי לבכות כי ידעתי שאני אהיה חייבת לנסוע. ידעתי שזה יהיה
טוב בשבילי להתגבר על הכל ולגמור עם ההדחקה הזו. ידעתי גם שלא
אוכל להיות בקשר עם שי כל הזמן הזה כדי לא לפגוע בו. בכל פעם
שהייתי נזכרת בלילה ההוא הייתי רבה עם שי. לא יודעת אם זה מתוך
אהבה או מתוך כעס. מתוך כעס על זה שהתאהבתי במישהו ששיך לזן
האכזרי הזה של הגברים.
שנאתי להכליל אבל בעניין הזה לא יכולתי שלא. כל גבר התחבר אצלי
בראש למבצע האונס. רק את שי יכולתי לראות באופן אחר. אחר
לחלוטין. הרגשתי שהוא מבין אותי, שהוא רגיש אליי ולצרכים שלי.
ביום למחרת הודעתי לשי שאני נוסעת. הוא הביט בי ושתק. הוא ידע
ששום דבר שהוא יגיד עכשיו לא יעזור, לא ישאיר אותי שם.
הייתי משוכנעת שזה הסוף של הסיפור שלנו- שלי ושל שי. הייתי
בטוחה שאחרי שבוע הוא ישכח מקיומי וימצא לו מישהי אחרת למכור
לה בגדים ולהזמין אותה לסרטים.
שי התעקש להתקשר אליי לפחות פעם בשבוע, ואני סירבתי בדבקות.
לבסוף הסכמתי שיתקשר פעם בחודש בלבד, וגם אז שלא יכריח אותי
לדבר. אם הוא רוצה שיגיד את כל מה שיש לו להגיד, וינתק. ידעתי
שלא אהיה מסוגלת לעמוד בלהוציא את כל מה שאני מרגישה במילים.
שי קיבל את תנאיי בלית ברירה וחיבק אותי חזק.
החלטנו שאנחנו לא נפרדים. בלי מפגשים אחרונים סוחטי דמעות, בלי
מתנות ומכתבים של פרידה, אלא פשוט נפרדים כאילו מחר שוב
נתראה.
שי חיבק אותי חזק אליו ובלי להגיד כלום תחב איזה פתק קטן לכיס
האחורי של הג'ינס הבהירים שלי. לאחר מכן לחש לי "כשתצאי משם
תקראי".
ידעתי שהוא לא היה כותב לי פתק אם הוא היה חושב שזה לא
משמעותי. שי לא עושה דברים מיותרים. הוא עושה את מה שצריך, כמו
שצריך.
כשנפרדנו בתחנה המרכזית נישקתי אותו, הבטתי שוב בעיניו,
והסתובבתי. הלכתי אל האוטובוס ועליתי עליו מבלי להביט שוב בשי.
חצי שנה של ייסורים עברו עליי. ייסורי געגועים, מחשבות של
בדידות, ושחזור של אותו לילה נורא. כל כך רציתי להגיד למירי
שהיא טעתה ושזה לא היה נכון לשלוח אותי ככה לחיפה, אבל ידעתי
שזה כבר לא משנה. כלום כבר לא משנה יותר.
כשהגעתי למוסד תחילה לא יכולתי לדבר עם אף אחד. הרגשתי ששום בן
אדם בעולם לא יכול להבין מה עבר עליי באותו לילה. עם הזמן
למדתי להיפתח ולהקשיב. הנערות שהיו שם סיפרו חוויות מזעזעות.
היו שם בנות שאפילו לא הגיעו לגיל שאפשר להבין מהם יחסי מין
וכבר נאנסו. בנות שכל עולמן קרס בשניה שאבא שלהן נכנס הביתה,
בכל יום, בכל שנה, כל חייהן כמעט.
לאט לאט פיתחתי קשרים עמוקים עם כמה מהנערות. סיפרתי להם מה
עבר עליי ושמעתי את סיפוריהן. השיחות הבאות כבר גלשו לעניינים
יותר סימפטיים. נועה, אחת הנערות שם, סיפרה לי על הכלב שלה,
סנייפ. לברדור לבן, זקוף וחסון, שמגן עליה. היא מספרת שלולא
סנייפ היא בחיים לא הייתה מצליחה לישון בלילה. הוא ישן ליד
המיטה שלה בכל לילה. אתו היא מרגישה בטוחה.
הבטחתי לנועה שבכל הזמן שנהיה שם אני אשמור עליה בלילה, עד
שתחזור הביתה לסנייפ. נועה שמחה וחיבקה אותי.
פעם בחודש, כששי היה מתקשר, נועה הייתה שואלת אותי עשרות
שאלות, בזו אחר זו, עליי ועל שי. על רובן לא עניתי, אבל נועה
המשיכה בשלה ושאלה. למרות שלא דיברתי עליו כמעט, ההתעניינות של
נועה העלתה חיוך בלתי מוסבר על שפתיי. לשי הייתי אומרת רק
"שלום" , ו "ביי" בכל התחלה וסיום שיחה, ושי היה מקבל את זה
ושותק. הוא סיפר לי על העבודה שלו, ועל איך שעוד מעט הוא
מתכוון להתפטר כי כבר לא מעניין לו רק למכור בגדים ,בלי לנהל
שיחות נפש איתי בין לבין. אני רק הקשבתי וחייכתי. שי הרגיש את
החיוך שלי ואמר שגם הוא מחייך עכשיו. הייתה לו מן סגולה מיוחדת
כזו להרגיש מתי אני מחייכת. הוא פשוט ידע לגרום לי לחייך וזו
גם הסיבה שהתאהבתי בו כבר מהחולצה הראשונה.
כל השיחות שלנו בחצי השנה האחרונה התנהלו באותה צורה. שי היה
שומע את ה"שלום" שלי, שווידא שאני באמת זו שמקשיבה מן הצד השני
של השפורפרת, והיה פוצח בדיבור שוטף ומהיר של כל מה שרצה לומר
לי בחודש האחרון שעבר מאז שיחתנו האחרונה. אני בינתיים מהצד
השני הייתי מחייכת, מזילה כמה דמעות, אוהבת, ובעיקר שותקת.
ידעתי שהוא מרגיש את כל התגובות שלי גם בלי מילים. ידעתי שהוא
סולח לי על שתיקתי.
הרגשתי שזה יהיה בלתי אפשרי בשבילי באותו זמן לספר לו על כל מה
שאני חווה. ההתמודדות העיקרית היא בניתוק ממנו, בהתרכזות בי
ובמה שעבר עליי. ברפואה.
כשיצאתי מהמוסד והתחלתי ללכת לכיוון האוטובוס, שוב נשמתי
לרווחה. זה הזכיר לי את היום ההוא שבו פגשתי את שי. זה היה
הרגע שבו נזכרתי בפתק שכתב לי.
הוצאתי את הפתק מהתיק והחזקתי אותו חזק בידי.
בשעה האחרונה פתחתי וסגרתי אותו אולי עשר פעמים. משהו מפחיד
אותי בפתק הזה, משהו מרתיע אותי.
אולי זה הפחד מסופים, אולי זה הפחד מהתחלות ,אולי זה הפחד
מקלישאות- אבל הפחד בהחלט משתלט עליי.
ברגע נדיר של אומץ אני מתיישבת בתחנת האוטובוס ופותחת את הפתק.
כמה קיפולים הוא קיפל אותו, שיהיה בריא. כל קיפול כזה שאני
פותחת פותח לי עוד חדר בלבי שהיה סגור בששת החודשים האחרונים.
כשאני מגיעה לקיפול האחרון אני עוצרת. מעבירה בראש את כל
הרגעים שהיו לי עם שי. את כל החלומות שחלמנו יחד, את כל
החיבוקים, את כל האהבה. חושבת על כל הארון שלי ועל מה שבתוכו.
כל חולצה, כל ג'ינס שם, מזכירים לי שיחה אחרת עם שי.
פתאום עוברת בי חלחלה. איני יכולה לחזור אל בית שכולו מלא בשי,
ללא שי. איני יכולה לעמוד בכאב שבלהיפרד ממנו. הפחד ששי כבר לא
שלי לא עזב אותי מאז שעליתי על האוטובוס לחיפה לפני חצי שנה.
כל הזמן הייתי תקועה במחשבה שאני לא שווה מספיק כדי ששי יחכה
לי ויאהב אותי גם כשאני לא יהיה לידו.
אני נזכרת בשיחה האחרונה שלנו. איך שהחלטנו בה שאין בינינו
פרידות. פתאום חשבתי על כמה נפלא יהיה אם באמת לא ניפרד
לעולם.
הרגשתי מוכנה לפתוח את הפתק. הקיפול האחרון נפתח והכתב של שי
נגלה לעיניי. כמה כיף היה להביט במשהו מוכר ואהוב.
"
טלטול
כמה אושר מציף אותי כשאני חושב עלייך קוראת את המכתב הזה. אם
את קוראת את המילים האלה עכשיו זה אומר שאת בדרך אליי בחזרה.
טלטול יקרה שלי, את זוכרת שהסכמנו לפני שנסעת לא להיפרד? בלי
מכתבים סוחטי דמעות ובלי חיבוקים ארוכים של נצח? אז אני מצטער
טלטול אבל הייתי חייב לכתוב לך את הפתק הזה.
אהובה שלי אני עכשיו מחכה לך בבית. וזה לא משנה לאן תחזרי או
מתי- אני אהיה שם. אני אהיה שם כי אני אוהב אותך וכי אני רוצה
להיות שם אתך לתמיד.
מאז שהכרנו הלב שלי פועם. מאז שראיתי אותך פעם ראשונה בחנות
אני לא מפסיק לחייך. אני הולך ברחוב וכמו מטומטם מחייך לעצמי.
ואת יודעת מה הקטע הטוב בכל הסיפור טלטול? הקטע הטוב הוא שלא
איכפת לי להראות מטומטם. לא איכפת לי בכלל איך אני נראה, העיקר
שאת איתי. העיקר שאני אתך. העיקר שאנחנו ביחד.
אז...לפני שאת חוזרת טלטול, יש לך את כל הנסיעה חזרה מחיפה
לת"א לחשוב האם תהיי אשתי.
ואם אני לא טועה עכשיו זה הקטע שאת מחייכת לך שם, ואני מחייך
פה איתך, מרחוק.
אני מקווה שעוד מעט נוכל לחייך יחד מקרוב טלטול.
נסיעה טובה.
אוהב,
שי."
הוא צדק. הוא תמיד צודק. החיוך לא עזב אותי מאותו הרגע. הפחדים
גם הם השתתקו בינתיים.כשירדתי מן האוטובוס הבחנתי בשי שרץ
לעברי עם מבט קורן. חיבקתי אותו כמו שבחיים לא חיבקתי איש
בחיי.
טבעתי בין זרועותיו והרגשתי ששום דבר לא ישבור אותי יותר. שום
דבר לא יכול להפחיד אותי כשאני אתו.
הבטתי בעיניו הכחולות של שי, ודמעות של אושר זלגו על לחיי. גם
שי בכה. בפעם הראשונה בחייו הוא וויתר על כל הקלישאות ונכנע
לדמעות.
לחשתי לו "כן" באוזנו ונישקתי אותו. שי אחז בידי ונישק אותה.
הוא כרע על ברכיו וענד לי את הטבעת שקנה לי כבר לפני חצי שנה.
קרנתי מאושר. יד ביד התחלנו ללכת לכיוון המכונית.
ידעתי שמעכשיו שי ואני הולכים לנו אל חיים אמיתיים: חיים נטולי
פחד ואימה, נטולי בושה והשפלה, נטולי קשיי נשימה, ובעיקר-
נטולי קלישאות.
באותו רגע הבנתי שבשביל לחיות בקלישאה לא צריך לחיות באגדות.
קלישאות כמו שלי ושל שי קורות כל הזמן, בכל רגע, סביבנו. בכדי
שסוף של סיפור יהיה מושלם אין צורך שכל הסיפור יהיה מורכב
מקלישאות. מספיק שיהיו בו כמה רגשות אמיתיים, וכמה רגעים קטנים
של אושר.
| 