שלוש בלילה, חוזרת מיציאה באחד הפאבים המקומיים, מתיישבת מול
המחשב ומתחילה לבהות במסך. המילים זורמות כשיכר.
שוב יצאתי, שוב שרצתי בפאב המקומי, שוב שתיתי את כוסית הבייליס
שלי.
שוב הדלקתי סיגריה, שוב מצאתי את עצמי בוחנת את מצב הגברים,
מנסה לבדוק קשר עין עם כמה מהם, שוב הזמנתי כוסית נוספת, שוב
ביקשתי אש מהחתיך שישב לידי.
שוב מלמלתי כמה מילות פתיחה, הטיזינג הקבוע שלי.
שוב קיבלתי מספר טלפון ממישהו.
שוב דיברתי שעות עם ידידיי בפאב, מה קורה, איך עבר הסופ"ש.
עם מי את יוצאת, עם מי אתה יוצא, שוב אותן מילים נשחקות.
שוב דיברתי עם הברמן השווה בטירוף, שוב קיבלתי ממנו נשיקה על
הלחי שמביאה איתה הסמקה מוחלטת.
שוב ושוב ושוב ושוב...
שוב אותו ריטואל, הטקסיות הנצחית הזו.
המיקום משתנה, הפאב הוא לא אותו פאב תמיד.
הסיטואציה היא אותה סיטואציה, המילים הן אותן מילים.
שוב בזבזתי כסף על אלכוהול ומילים בגרוש, אולי במקום להשלים
שעות שינה, אולי במקום לכתוב עבודה לאוניברסיטה.
"למה", אני שואלת את עצמי. "למה את עושה את זה לעצמך?!
את לא באמת רוצה להיות שם, את לא באמת רוצה לצאת, להשתכר,
לחזור הביתה גמורה, לשבת שוב מול המחשב, לכתוב שעות ואז להרדם
בבוקר.
זה ברור שאת לא יוצאת על בסיס יומיומי, יש לך חיים, בכל זאת.
את לומדת, את עובדת, את כותבת, את מתאהבת, את מזדיינת.
אז למה את מרגישה כ"כ גרוע בכל פעם שאת חוזרת הביתה?",
אני שואלת ולא מצליחה להגיע לתשובה.
"לא יודעת". אני אומרת.
"אולי זה כדי להשכיח מעצמי את המציאות האמיתית שבה אני חיה.
אולי זה כדי לשכוח שאני מאוהבת בבחור שלא ממש יודע מזה ולא ממש
יודע איך הוא מרגיש כלפיי. הוא לא יודה ברגשות שלו אף פעם.
אולי זה כי אני אוהבת את הלילה בתל אביב, אולי כי אני נהנית
מהפלירטוטים, מהשיחות, מהאפלוליות, מהמסתורין שיש בכל אחד
שמגיע לפאב.
אולי כי זה המקום שנותן לי הכי הרבה השראה.
אולי כי כאן אני מקווה, למרות הסיכוי הקלוש, למצוא את החצי
השני שלי".
אולי כן.
אולי לא.
אולי אני סתם משלה את עצמי.
אולי הכל אשליה אחת גדולה.
אולי הבועה התל אביבית הזו תתפוצץ לי יום אחד בפנים.
אבל אולי, רק אולי, הוא סוף סוף יאמר לי שהוא אוהב אותי, אולי
זה מה שייתן לי כח להמשיך עם חיוך גדול יותר.
אולי יבוא אחר, כנה יותר, רגיש יותר, בוגר יותר, בלי מסיכות,
בלי חיפושים עצמיים תמידיים.
אולי סוף סוף זה יקרה לי באמת.
אולי...