"סבא שלי גר במעברה! הוא חי בתת תנאים! הוא גר באוהל!
בקיץ היה כל כך חם שכולם ישנו עירומים. בכל קיץ הייתה מכת
התעלפויות במעברה. ובחורף... על החורף אין אפילו מה לדבר! היה
להם נורא קר והאוהל דלף כאילו אין לו גג. לא היו שירותים ולא
היה כיור. הייתה גם צפיפות נוראה. אנשים גרו ממש אחד בתחת של
השני, סליחה על הביטוי. לא הייתה עבודה, כסף, אוכל ולא היה
כלום. כלום, אני אומר לך. זו הייתה תקופה כל כך חשוכה, ממש שפל
המדרגה. אני כל הזמן רוצה לשכוח את התקופה הנוראה הזו אבל אני
לא יכול להוציא את הזוועה מהראש שלי. ובגלל זה אני מבקש, לא,
לא מבקש, דורש תוספת למשכורת שלי. אני לא יכול להמשיך לבלוע את
ההשפלה, את הקיפוח."

הוא מחה בעדינות את מצחו במטפחת, בתנועות אלגנטיות, והכניס
אותה חזרה לכיס הפנימי במקטורן ה'ורסאצ'ה' שלו. הוא הסתכל על
הבוס שלו, סקר אותו במבט המזלזל שהוא שומר לליפשיץ הזה, הלבן
שגנב לו את הקידום. נכון, לו היה פחות נסיון והשכלה, אבל הוא
גדל בשכונה! סבא שלו גר במעברה! והליפשיץ הזה, מה הוא עשה?
בזבז את החיים בבית, בלמידה ואוניברסיטה. "אני ממש לא מבין את
הבוס הגדול, גם הוא מרוקאי, כמוני, והוא מעדיף את ליפשיץ. הוא
שכח מאיפה הוא בא", הוא חשב לעצמו כל הדרך במעלית, מהקומה הששה
עשר עד לחניון, שלוש קומות מתחת לקרקע. הוא הגיע לוולו שלו
בקוצר נשימה, לא היה מקום חנייה קרוב היום. "הכל באשמת הלבנים
האלו, הם תפסו לי את המקום", חשב לעצמו בעוד הוא נדחק למושב
הקדמי. הוא השמין מאז הצבא. השמין הרבה. השמין מנחת. ולמה לא
באמת? יש לו עבודה עם שכר מעל לממוצע, אישה נפלאה שמבשלת נפלא
ושתי בנות שלא נכשלו באף מקצוע השנה. הוא לא יכול היה להיות
יותר גאה בהשגיו.
אבל הלבן הזה, ליפשיץ, מעיב על השמחה שלו. הוא מסרב להעלות לו
את המשכורת. מניאק. ימח שמו וכל משפחתו.
הוא חוזר הביתה, לוילה המפוארת שקנה לא מזמן, מתיישב מול
הטלויזיה בעוד שאישתו מגישה לו ארוחת ערב. הם צופים במהדורת
החדשות המרכזית. "הכל בגלל הממשלה האשכנזית ואליטיסטית הזו",
הוא חושב לעצמו בקול. "נכון מאד, אני מסכימה איתך במאה אחוז".

"תשאיר כסף לעוזרת, היא באה מחר", היא מזכירה לו.
"אל תדאגי, הרוסים האלה תמיד חושבים על כסף, היא כבר תדאג
לשאול על הכסף", הוא השיב לה בפיזור דעת.

למחרת בבוקר העוזרת איחרה מעט, כי האוטובוס השני שלה קצת
התעכב. בעלת הבית צעקה עליה, והלכה להירגע בספא. העוזרת ניקתה
את הבית, בישלה וסידרה. מותשת היא חזרה הביתה, אחרי שני
אוטובוסים, בחום הארצישראלי. היא חזרה הביתה לנקיון, לבישול
ולעזרה לילד בשיעורי הבית.

היא הייתה פרופסור לביוטכנולוגיה ברוסיה, וכאן היא מנקה.
ההתדרדרות שברה אותה. מאישה חזקה ויפהפייה, שכל הגברים היו
כרוכים אחריה, היא הפכה לשבר כלי, מנקה למחייתה. היא הייתה
בדיכאון תמידי. עד שיום אחד נמאס לה מהכל, החיים פה הרסו אותה,
והיא לא יכלה לקנות כרטיס טיסה למקום אחר, רחוק מהארץ המטורפת
הזו.
האקדח היה החלק האחרון מהירושה של סבא של סבא שלה. זהו פריט
שעבר במשפחה כבר כמה דורות. היא הכניסה שני כדורים בידיים
רועדות. היא התקרבה למיטה של הילד, הקשיבה לקול נשימותיו. היא
נישקה אותו בעדינות על המצח, כוונה וירתה. קול נפץ שני נשמע
כשהיא נפלה על הרצפה.

"איפה היא, לעזאזל? אני אפספס את התור שלי למספרה!". היא
הצטערה על כך שלא חשבה לקחת את המספר של העוזרת. היא נשארה
בבית וברכה את כל בני משפחתה של העוזרת שהחליטה יום אחד לא
להופיע.

אחרי שבועיים, כשהתגלו הגופות, ונקברו מחוץ לגדר, למרות
המסמכים, כל מה שבעלת הבית הוציאה מפיה היה "איפה נמצא עכשיו
עוזרת שמנקה גם בפינות!?!?!?"