אני כל כך בודדה,
אין אף יד מושטת,
יושבת לבד מבודדת,

כמה שיותר קרובה למציאות,
כך יותר מרגישה בדידות,

רוצה להוציא את כל הג'יפה מבפנים,
להקיא הכל ושייעלם לעולמים,
רע,רע לי מבפנים,ולא משנה כמה מתלוננת,
תמיד לבדידות חוזרת,

מרגישה גרוע מבפנים,
מפחדת מכישלון,
מפחדת מחשיפה,
מפחדת מאהבה,

נופלת אט אט לתהום במדרון התלול,
ואפילו לא שמה לב,
הראש מבין,
אבל הלב לא מפנים,

לאט לאט לתוך החרא,
אט אט לשם אני טסה,
אנשים אומרים,
אבל הם לא מבינים,
שאני לא אעשה כלום,
כי ליבי כה סתום,

אני בודדה כל כך,
רוצה יד מושטת,
לא מנצלת,
אוהבת,
תומכת,
ותמיד מעודדת,

החיים משעממים,
מחשבות אפלות משתלטות על ראשי,
עוד רגע ונופלת על שיכמי,

תעזרו לי!
תעזרו לי!
אני פה לבד,
אין עימי אף אחד,

כמה שקרובים,
ככה רחוקים,

אל תשאירו אותי לבד,
אל תתינו לי לחיות עם הזבל בליבי,
אנא,אל תינטשו אותי!

רק עם הפנטזיות לבד נישארת,
לא עושה כלום,לא חושבת,

אין חשק לקום מהמיטה,
רק לישון כל היום,
ולא להיתקע שוב בתהום,

ההרגשה הזוועתית,
גורמת לכך שחיי ללא תכלית,

מרוב דיכאון לא בא לעשות כלום,
רק לשבת בנחת,לנסות לשכוח,
לבקש עזרה,
עידוד,
נחמה,
ואולי שוב לנסות להתנתק,
לא לחשוב מחשבות רעות,
להתחבר ולהיות עם השמחות,
לצאת קצת,
לשאוף אוויר,
לראות אנשים,
לגעת,
לדעת,
לדבר,
לא להתקע במקומות אפלים,
לצאת החוצה ולחיות את החיים.