קצת לפני שאמא שלי מתה, נאנחה ולחשה :"אלוהיי, איני יודעת את
שימך, אבל אני רוצה להודות לך, תודה על כל השנים שחייתי", אז
בקשה ממני להיכנס לחדר, החזיקה את ידי ומשום שחשה כי תוך דקות
ספורות תנפח את נשימתה, סיכמה בקיצור:

"יאיר, זכור: העתיד צופן לך את אשר תעשה למען עצמך".  

לבסוף חייכה ומתה כשהחיוך נשאר נסוך על פניה.
טוב, יש לי התוודות קטנה, אמא שלי לא מתה, פשוט חשבתי שאם אציג
את המשפט מתוך גרונה הוא יינסך תחת נופך דרמתי יותר, ומה הקשר
בין המשפט הזה לסיפור שלי? במחשבה שנייה, אין קשר מיוחד, זה
הרי משפט כללי שמתאים לכל סיפור.
בכל מקרה אני מקווה שלא תכעסו עלי ובכל זאת תקראו בעיון את
סיפור החיים שלי, כי משוכנע אנוכי שתוכלו מאוד ליהנות ממנו
ואולי אף להפיק מתוכו לקח חשוב:
ההנחה הרווחת היא שיש שני סוגי אנשים, הראשון הוא בעל אופי של
יזם והשני תחזוקן, כשלמעשה שומר על קיום היוזמה של היזם.
אני הטיפוס הראשון, יזם בנשמתי, אוהב התחלות, כך גם בחיי האהבה
וזה מוביל אותי לספר לכם על שירי.
בהתחלה הייתי בטוח ששירי היא-היא אהבתי הגדולה לנצח נצחים. אבל
בתוך שבועיים מהיום שעברה לגור בביתי והתחלתי להריח שיגרה, כבר
התחרמנתי עם הפקידה שלי באוטו. למעשה הוציאה ממגרת הכפפות את
קרם הידיים של שירי, מסכה את ידיה ואוננה  לי עם אצבעותיה
הקרירות והדקיקות. אותה אורגזמה כמו העירה אותי סופית מחלום
האפשרות שלקשר עם שירי יש עתיד וגמלתי בלבי שתי החלטות: האחת
היא שלעולם לא אבגוד יותר, כי אם יש משהו שנתפס בעיני שפל באמת
זו בגידה במישהי שנותנת בך אמון. ההחלטה השנייה היא להיפרד
ממנה. אבל כמה שאהבתי התחלות חדשות, כך התקשיתי  לסיים את
ההתחלות הישנות והקונפליקט הזה ממש הזיק לי בחיים.
אני מאוד מקווה שלא תתפסו אותי כבן אדם רע על כך שבחרתי לשתף
אתכם ברזי מחשבותיי כי אינני כזה.
אחרי חצי שנה של קשר אינטנסיבי עם שירי חשתי מואס בלתי נלאה,
אבל שירי כל כך אהבה אותי וכל כך האמינה באהבתי אליה שלא
יכולתי להתייצב מולה ולומר: "שירי אני רוצה שנפרד". לכן רציתי
שאיזה שהוא כוח עליון יעשה בשבילי את העבודה ויהרוג אותה או
משהו כזה. לא מתוך שנאה אליה חלילה, הרי הייתה חברה למופת, אלא
מתוך חוסר בגרות מסוימת בעטיה לא יכולתי לקחת את היוזמה, גם לא
יכולתי להתייחס אליה מגעיל, כי כפי שכבר ציינתי, אני איש טוב
אחרי הכל.
יום אחד נכנסתי לחנות ספרים גדולה, קצת מתוך שעמום ובעיקר משום
שהמוכרת שם הייתה ממש כוסית (להסתכל מותר), שוטטתי בתוכה
והגעתי ל"פינת המבצעים". הייתה שם ספרות לועזית מתורגמת, כל
ספר בחמישה שקלים, ממש גרושים. בין יתר הספרים, משך את תשומת
לבי ספרון בכריכה קשה שנקרא:
"השיטה הסינית לגרימת מוות מסרטן באמצעות מסז' ".
שטויות אתם אומרים נכון? גם אני אמרתי ככה. מאחר וממילא נהגתי
להרבות בשירי את ידי המענגות ומאחר ולא האמנתי באפשרות הזו,
החלטתי שלא מדובר כאן בניסיון לרצח ואם שירי תמות מסרטן, הרי
מדובר בכוח עליון. רצון הכוח העליון- כבודו. קניתי את הספר,
הגיתי בו יומם ובלילה עיסתי את שירי. התרכזתי לה בשד הימני, כי
ההמלצה למתחילים הייתה לבודד איבר מצומצם עד לקבלת תוצאות ואז
להמשיך.
התוצאות באמת לא אחרו להגיע, תוך חודשיים, לאחר סידרת בדיקות,
הרופאים קבעו שצריך לכרות לה בדחיפות את השד, אחרת יתפתחו
גרורות שיסכנו את חייה.  שכנעתי אותה שלא תעבור ניתוח השתלת שד
מסיליקון, כי אני אוהב אותה כמו שהיא, כשלמעשה הסיבה האמיתית
הייתה אמפאטיה להונם המצומצם ממילא של הוריה. הרי בקצב הזה תוך
שנה כבר תמות. אם תנתחו בהגינות את שיקול הדעת אשר הנחה אותי,
תסיקו שבזכותו נחסכו להוריה שנים עשר אלף דולר ותמצאו בו עוד
ביטוי לרגישותי כלפי הזולת.
היא מצידה ראתה בו ביטוי לקשר האמיץ בינינו ולאהבתי כלפיה.
בהתחלה היה קצת מוזר לזיין אותה עם החתיכה החסרה, אבל מהר מאוד
למדתי להתעלם ולהתרכז בעצם החיכוך, כך שלא סבלתי מידי מחסכים
מיניים .
בכל מקרה כקוראים רציונלים אני בטוח שדבקים הנכם בדעתכם, שלא
המסז' שלי סרטן את שירי ואני אתכם בדעתכם , לכן לא ראיתי מניעה
שלא לעסות את שדה השמאלי, רגליה וידיה. תוך שנה נשארתי עם משהו
שדמה יותר לצב יבשה מעוות מאשר לאישה.
כרותת ידיים, רגלים ושדיים. אני מקווה שלא תאשימו אותי
בשוביניסטיות ופשוט תרוויחו עדות ממקור ראשון:
למשפט "לזין שלך לא משנה איך היא נראית", יש בסיס.
למדתי לכבות את האור, לעצום את העיניים ולקיים עם הדבר הזה
יחסי מין מלאים.
הבעיה הייתה שחמש שנים של מסז'ים לא הצליחו להרוג אותה. התגנב
ללבי חשש, שמה הגרסה העברית של הספר לקתה בבעיות תרגום.  שירי
בקשה להינשא לי. היותי את כל עולמה, לכן לא יכולתי לסרב לה, אך
גמלתי בלבי לעסות אותה ביתר מרץ בעיקר באזור הרחם, הצוואר
והראש. אחרי שלוש שנות נישואים, שירי הפכה לקרחת, אילמת ולא
נעים לתאר, אבל גם כרתו לה את רוב הרחם והכוס. כדי שתצליח
לרוקן את שלפוחית השתן אל תוך שקית עליה הייתי כמובן אמון,
השתילו לה איזה שהוא צינור שייצרו לה מהבשר של התחת . שירי
הפכה מפלצת. עם כל הקושי שלכם לקבל את דברי שהפכו למנטרה בטקסט
הזה, בתוך תוכי אני נשמה טובה שלא מסוגלת לומר לא, בטח לא לאדם
במצבה של שירי, לכן נשארתי לצידה ודאגתי לכל צרכיה תרתי משמע.
אחרי חמש עשרה שנים גם השלמתי עם העובדה ששירי לא תמות לפניי.
הרי רק מטומטם יכתוב ספר שכותרתו:
"השיטה הסינית לגרימת מוות מסרטן באמצעות מסז' ",
ולא סביר שמטומטם ידע לכתוב ספר כמו שצריך עד הסוף.
שורות אילה נכתבות ביום נישואינו הארבעים.
אני מתנדנד על כסא הנדנדה מול גופה המעוות של שירי הישנה
במיטתנו, בידיי אלבום תמונותיה מימי צעירותה, דמעות נגרות
מעיני נוכח יופייה החינני שאפיין אותה בעבר.
אני חושב שהלקח העיקרי מסיפור חיי הוא, שאם מאסתם בקשר מסוים,
מוטב שתסיימו אותו, אחרת שניכם תפגעו. אולי כדאי שתשמרו לעצמכם
עותק מודפס של הסיפור ובמקרה ותקלעו לקשר שלא תדעו איך לסיימו,
תתנו  לפרטנר שלכם לקרוא אותו, על מנת שיבין את הרמז.