[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלי
/
תמונה

שעת ערב. הוא סגר את הספר וכשהחזיר אותו למדף, נשרה ממנו פיסת
נייר. הוא התכופף והרים אותה, תמונה ישנה שנשמרה בין דפי הספר.
אני לא מאמין, חשב, מביט בתמונה. בתמונ ה הוא נראה יושב תחת עץ
אלון מוקף שיחים ירוקים ולידו יושבת נערה שחורת שיער, נועצת
מבט עצוב  במצלמה. כמה זמן חיפשתי את התמונה הזאת, חשב, חוזר
בדמיונו אל אותו היום, ביער ...



שביל עפר התפתל בין שיחים נמוכים ועצי אורן צפופים, שכיסו את
אדמת החורש במצע רך של מחטים. תמיד כשהיה לו זמן אהב לבא לכאן,
אורז בקבוק מים וכמה פירות בתוך תיק קטן, לא שוכח את המצלמה
אותה החזיק עכשיו בידו, מוכנה לפעולה.יש כאן שקט מיוחד במקום
הזה, חשב, מין אוירה שכזאת. הוא ירד מהשביל ונדחק לתוך סבך
השיחים, הקוצים סורטים את רגליו. לפתע שמע שיעול מבעד לשיחים.
חשבתי שאף אחד לא מגיע לכאן, חשב בכעס כאילו היער היה מבצרו
הפרטי, אחר נתרכך. יהיה נחמד לפגוש כאן מישהו, הרהר כשנע לעבר
הקול כי בסתר ליבו ידע שגם המקום הזה שכה אהב לא מצליח לדחוק
את הבדידות שחש בזמן האחרון. הוא נדחק מבעד לחומת שיחים סבוכה
ולפתע מצא את עצמו עומד מול נערה כבת גילו שנעצה בו מבט
מופתע.
"שלום" , מלמל והיא השיבה בשלום ואמרה ששמה עינת.
"שחר" , ענה במבוכה ושניהם השתתקו. לבסוף שאל:
"את באה לכאן הרבה? "
"לפעמים, כשיש לי זמן" ענתה והתישבה על אבן כמי שהעמידה קשה
עליה. שחר היסס קימעה, אחר התיישב לידה.
"אני גר פה קרוב" סיפר, "והאמת שתמיד חשבתי שרק אני מגיע לכאן,
זה כאילו המקום הפרטי שלי" הוסיףוהיא הנהנה בהבנה. מה פתאום
אני מספר דברים כאלה למישהי שאני בכלל לא מכיר, תמה. אפילו
אימו לא ידעה לאן בדיוק היה הולך כשיהיה יוצא כך מביתו.
"אתה מצלם?" שאלה, מצביעה על המצלמה.
"קצת " ענה "כתחביב, לא משהו מקצועי. את מבינה בצילום?"
"יש לי מצלמה ישנה" אמרה "אתה יודע, מאלה שצריך לכוון בהם הכל
ותמיד התמונות יוצאות גרוע"
"בזאת יוצאות תמונות מעולות " אמר בגאווה, אחר הסביר לה כמה
דקות על נפלאות המצלמה והיא מצידה הביטה דרך העדשה ושאלה שאלות
בהתענינות, עליהן השיב כמיטב יכלתו, וקצת יותר.
"מה זה הסימן הזה" שאלה, מצביעה על כפתור קטן עםציור של עיגול
עם מחוד מעליו.
"זה לצילום בהשהייה. הנה, תראי הוא קם והניח את המצלמה מולם,
כיוון את העדשה, לפתע הסתובב ושאל בחשש "לא איכפת לך, נכון?"
"לא, להיפך" ענתה בחיוך.
"יופי" אמר ולחץ על הכפתור ומייד נשמע צפצוף חד. "או-קיי" חזר
והתיישב לצידה. "לחייך" , הציפצוף התגבר ואז - קליק מלווה הבזק
מסמא.
"תראה! " קראה עינת לפתע, מצביעה לפנים. ארנבת עמדה שם אוזניה
זקורות, מביטה בהם מבעד לעשב הגבוה. " וואו!" קרא, לוקח את
המצלמה. בשקט ובעדינות הרים אותה אל עיניו והארנבת נעלמה.
"בואי נתפוס אןתה! " הם קמו ורצו אחריה בין השיחים. "הנה היא!"
צעק מדלג מעל שיח קטן, מאחורי עץ רחב גזע, עוקף שיח גדול וסבוך
ואז נעצר והביט סביב.
"נעלמה " אמר באכזבה. "את רואה אותה? "
לא היתה כל תשובה.
"עינת? " שאל בחשש והתחיל לחזור על עקבותיו. הוא מצא אותה
נשענת על גזע עץ מתנשמת בכבדות, פניה חיוורים.
"מה קרה? את בסדר?"
"אני ... לא כל כך בריאה" אמרה. הוא הגיש לה מהמים שהביא הויא
התיישבה לוגמת באיטיות מהבקבוק. "אני צריכה לספר לך משהו"
אמרה, משפילה את עיניה. "הייתי צריכה לספר לך מהתחלה. אני ...
יש לי סרטן"
נשתררה דממה, שניהם מניחים למילה הכבידה לשקוע קצת בינהם.
לבסוף שחר שאל "מה יש לך בדיוק?"
לוקמיה, הסבירה, זה כשכדוריות הדם  הלבנות, שאמורות לתקוף
חיידקים, משתגעות, ומתחילות לפגוע בתאים בריאים. למעשה אשם בכך
מח העצמות שמייצר אותם, אמרה. היא המשיכה וסיפרה לו על שבועות
של טיפולים מתישים וכואבים, על פחד ועל יאוש וגם על רגעים
מצחיקים:
"יש תמיד את הקטע הזה שמגיעם חברים לבקר שלא ראיתי אותם כבר
שנים, ואנחנו יושבים ומעלים זכרונות וכל הזמן אני מנסה להזכר
איך בכלל קוראים להם ולא מצליחה ". בהתחלה הם באו הרבה, סיפרה
אבל עם הזמן הם הלכו והתמעטו ואחרי שנה של מחלה היא נשארה כמעט
לבדה, חוץ מכמה שיחות טלפון פה ושם, וקול שמאחל " תהיי בריאה "
ומתכוון בזה לפטור את עצמו, יותר מאשר לברך אותה.
"מה אומרים הרופאים? " שאל, ומייד התחרט. עינת השפילה את מבטה
ולא ענתה זמן ממושך. "הטיפולים הרגילים לא עוזרים" אמרה בשקט
לבסוף. "ניסיתי גם כל מיני הומיאופאטים, הילרים, דיאטות כרובית
וארטישוק ומה לא. הדבר היחיד שיעזור הוא השתלת מח עצם, הבעיה
היא שיש לי סוג דם די נדיר ועדיין לא נמצא תורם". הוא שתק,
חושב על הפעם ההיא שאשפזו אותו עם דלקת ריאות והוא חשב שהוא
הולך למות.
"למה באמת לא אמרת לי מהתחלנ? " שאל. כל הזמן שדיברה היה מבטה
נעוץ לפנים, עכשיו פנתה אליו.
"כבר הרבה זמן לא דיברתי עם מישהו שהתייחס אלי כאל עינת ולא
כאל חולת סרטן" אמרה בשקט.
הם ישבו ודיברו עוד כמה זמן כששחר מנסה לשמח אותה כמיטב יכלתו
עד שאמרה שידאגו לה ואז קמו והוא ליווה אותה לתחנה.



"שחר, האוכל מוכן. אתה בא? " קראה אשתו מהמטבח.
"כבר " ענה, וחזר להביט בתמונה.



שלושה ימים ישב בבית, כמעט ולא יצא מחדרו. כשנפרדו ביקש ממנה
את מספר הטלפון שלה אבל עדיין לא התקשר. זה חסר כל טעם, חשב.
רק צער יצא לי מזה, אבל לבסוף מצא את עצמו אוחז בשפורפרת
ומחייג. בחור צעיר ענה לו. כנראה אחיה, חשב. "שלום " אמר בחשש,
מקווה לפתע שזה טעות במספר. "אפשר לדבבר עם עינת? "
נשתררה דממה. לבסוף הוא ענה בשקט שאי אפשר. אתמול בלילה היתה
התדרדרות ולקחו אותה לבית חולים. המצב לא טוב, תפילות לא
יזיקו.
הוא עמד בפתח החדר, מהסס להתקדם. בקצה החדר, בינות לסבך
צינורות ומוניטורים שכבה עינת, פניה חיוורים ורזים כל כך שונה
מאיך שזכר אותה, רק לפני כמה ימים. לידה ישבו הוריה, פניהם
אדומות מחוסר שינה. האחות שהכניסה אותו אמרה לו בקול שקט שהמצב
לא טוב ואם לא ימצא בקרוב מח עצם להשתלה, לא יוכלו להציל אותה.
לבסוף עינת הבחינה בו וסימנה לו להתקרב.
"זה שחר " אמרה להוריה "הוא הצליח להשכיח ממני לכמה שעות את כל
זה".
הוא נשאר שם עוד כמה זמן ולבסוף נפרד ממנה בשקט ועד היום הוא
לא יודע מה עשה משעה שעזב את בית החולים ועד שעת לילה מאוחרת
בה הגיע לביתו.



מדהים, חשב. שנתיים חלפו מאז ועדיין אני יכול להרגיש את כאב
הפרידה ההיא.
"שחר, האוכל מתקרר! "
"אני בא " אמר, שולח מבט אחרון בתמונה, אחר הניח אותה באנחה על
השולחן.
הוא יצא מן החדר, כיבה את האור ופנה לעבר המטבח. עינת כבר ישבה
ליד השולחן שהיה ערוך לארוחת הערב. עוד באותו הלילה נמצא תורם
מתאים, נזכר בהביטו בה, וההשתלה הצליחה בצורה בלתי רגילה. היו
עוד קשיים בדרך להחלמה אבל מאז הם ביחד.
"מה קרה?" שאלה, תמהה על מבטו.
"שום דבר" חייך, והתיישב. "מה יש לאכול?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאן הולכים
הסלוגנים אחרי
שעוברים מסך?


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/99 21:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה