סיפור מרוקאי המוקדש לידידי דויד אלמוזנינו
א
כפי שאתם נוכחתם מהכותרת לא יהיה הסיפור רגיל כלל וכלל. ואם
תשאלו אותי מדוע דווקא בימים העצובים האלה, בהם אף ילדים
קטנים, בדרך לבית הספר נוסף על התיק הכבד מוכרחים לשאת ערכת
המגן בא לי לכתוב על קברות ואנשים הנחים בהם ומשיבים מלחמה
לאנשים חיים, אגלה לכם שהשפיעה עלי כתבה בעיתון, שגם אתם קראתם
ועברתם עליה לסדר היום.
אני, עליכם לדעת אינני אוהב בתי קברות עם הלוויות, שבהן צועדים
אנשים בבגדים שחורים ובראשם צועד איש הדוחף עגלה, שעליה מוטלת
דמות העטופה בלבן. אני תמיד מוצא תירוץ, שמטעמים בריאותיים
נאלצתי לבקר אצל הרופא ואפילו נדרתי נדר, שאפילו להלוויה ש ל י
לא אלך ואמצא איזה תירוץ להשתמט מהטקס העצוב הזה.
אי לכך ומה לעשות ואין לך טיול לחו"ל, כדי לשכוח את המציאות
העצובה, שאין המדריך מוליך אותנו לבתי הקברות.
אין לך אדם, שסיפר שביקר בהודו ולא ראה את תג' מהל בדלהי, קבר
מפואר שקיסר מוגולי הקים לכבוד אהובתו, טייל במצרים ואחרי
שהתעייפת מהביקורים מתחת לאדמה, כדי לראות את הציורים , המראים
את החיים הטובים, את המשתאות, שפחות יפות בעלות גוף מעורטל
ובנוי לתפארת, המגישים לשליטים הנחים אחרי מותם באולמות שלהם
יין בכוסות זהב וכדו', אך מיד שיצאת לאוויר היום מושך אותך
המדריך לבית הקברות בקאהיר (יחידי בעולם, חובה לבקר!!),בו בגלל
הצפיפות בעיר, עקב התרבות האוכלוסייה, הוקמה בין המצבות עיר
שלמה של החיים. ואשרי הזוג הצעיר, שיש לו קרובים בבית הקברות,
שעל ידם רשאים הם להקים לעצמם "שיכון חדש". ואפילו בתי ספר
ישנם שם בשביל הילדים ואם אינני טועה מסגד -בבית הקברות בקהיר,
באמצע העיר.
בסין בה בני עמיקם ואשתו עדנה ביקרו אחרי החומה הסינית והעיר
האסורה קבע להם המדריך ביקור בעיירה שיאן. כאן נתגלה על ידי
איכר, שרצה לזרוע באדמתו אורז סיני, אתר "לוחמי הטרקוטה". כאן
יוכל לראות המבקר צבא של 6000 לוחמים וסוסים, בגודל טבעי,
עשויים מחמר שרוף וערוכים להגן על הקיסר בדרכו אל הנצח ואין
בהם לוחם אחד הדומה לשני.
ובסוף למטיילים באיטליה. בעיר ראוונה יראו לכם כל המדריכים את
הבית, בו גרה יוליה ואת החלון שאליו טיפס אהובה רומאו (מחזה של
שקספיר!) ובערב מוזמנים כבר כרטיסים לאופרה "נבוקו"
באמפיתיאטרון הרומי העתיק. אך אני ששנים רבות ביליתי באיטליה,
בהיותי חייל בגדוד הראשון של "חי"ל" (בריגדה יהודית) נאלץ
לזכור שבמרחק מה מהעיר ראוונה וקרוב לכפר מצאנו נמצא בית
הקברות הענקי של המחנה השמיני וליד הצלבים הקטנים, חצאי סהר של
מוסלמים, קברות של עובדי האלילים נמצאת חלקה קטנה ובה מגני דוד
עם אותיות עבריות. כאן נחים למעלה מ-30 חברי, שלעומת מיליוני
יהודים שמקום קבורתם לא ידוע, צויינו לוחמי "חי"ל" ש"נהרגו
בפעולה" בחזית האיטלקית. שנה- שנה מבקרת אותם משלחת המורכבת
מחבריהם, אך שנה שנה מתמעט מספרם.
ב
אבל נחזור לכתבה בעיתון, שכה השפיעה עלי. בימים אלה עלה זוג
צעירים לעיר הקדושה-מירון, ירד לבית הקברות העתיק, בו המצבות
העתיקות הבריקו, אחרי שאלפי נשים כיסו אותן בנשיקות ובדמעות
תוך בקשה, שהקדושים ירחמו עליהן ובזכותם יביאו לעולם "קדיש"
לבעליהן. הצעירים לא היו זקוקים ל"קדיש", אך מיד שהגיעו למצבות
הראשונות, הסירו את כל בגדיהם וכלך על רקע המצבות של הקדושים
הצטלמו ל"מזכרת". מה עשו אחר כך לא ציין העיתון. היום בתקופת
קיום "עובדי השטן"-תלמידי בתי ספר, כמעט בכל עיר, אין תופעה
זאת יוצאת דופן. הם יכלו בין המצבות לשחוט חתול או כלב או
אפילו ילד. שום דבר לא היו מוסיפים לקורא רגיל לתופעות כאלה.
אך יתכן מאוד שהזוג שייך היה לסוג נקרופילים-סוטי מין, הבאים
על סיפוקם אך ורק על רקע מתים הנחים תחת המצבות בבית הקברות.
הבחורה ה'פריג'ידית' ביותר מקבלת אורגזמה רק למראה מצבות וכך
הבחור שאף דוגמנית היפה ביותר לא הייתה מסוגלת לעורר בו את
גבריותו, הקרבה למצבות הייתה מיד הופכת אותו לקאזאנובה.
זקני מירון, שהזדעזעו מחילול הקברות , יצאו מיד למקום, כדי
לבקש סליחה ומחילה מהקדושים שצאצאי יהודים טהורים, עשו דבר
נבלה כזה. אילו נעשה המעשה "על רקע לאומני", כפי שקוראים היון
העיתונאים חילול בתי קברות יהודים, מילא, לזאת היו רגילים.
במשך מאות שנים שילמו יהודי ירושלים לערבי כפר סילוואן
(שילוח!), שלא יעלו עם צאנם להר הזיתים, שבתוכו מפוזרות מאות
ואלפי קברים מכל תקופות. הם לא יכלו לבקש מחיילים הירדנים
שסללו במצבות של הקדושים שבילים לקסרקטין שלהם או באבני הקברות
לבנות את המלון "אינטרקונטיננטל" על הר הזיתים. כל מעשים
נתקבלו על ידי הזקנים כדבר מובן. המתים שמתחת לאדמה שתקו ןלא
הגיבו על עלבונם וזקני המקום מה יכלו לעשות לגויים המחוצפים?
אבל במרוקו, שאין לה מקום, עיר או כפר, שאין להם קדוש שלהם או
יותר ואליהם זורמים אלפי עולי רגל, המכניסים דולרים למקום לא
היו הצעירים עוזבים את הארץ, בלי לבוא על עונשם. רק התפשטה
השמועה על חילול הקברות ומיד היה מופיע בתחנת המשטרה הנהג,
שהביא את זוג הפושעים למירון והסביר להם היכן בית הקברות.
לאחר שהיו נראים מוזרים נזכר בהם מיד ומסר תאור לקצין החוקר:
גובה ממוצע, אך מה שבולט אצלו שיער צבוע בצבע צהוב לוהט
ומסודר, כמו קיפוד עם קוצים למעלה, באוזנו הימנית שני עגילים
גדולים. היא בעלת גוף מוצק ולאחר שהחולצה שלה הייתה פתוחה נראה
על צווארה זנב של נחש, שתוך פיתולים ירד מטה מטה לתוך החולצה.
ומי צריך עוד סימני היכר ברורים. שני שוטרים התפזרו בין
המסעדות, קיוסקים וחנויות למזכרות, כדי למסור , איך נראים
הפושעים, שפגעו במקור הכנסה קדוש. הנהג בעצמו יחד עם שני
שוטרים לבושים אזרחית המתינו במשך יומיים בנמל התעופה, כדי
לסתום כל פרצה וברגע שיופיע הזוג, חיכו להם כבר אזיקים פתוחים.
הקדושים שנפגעו יכלו להיות בטוחים שמשטרת מרוקו תדאג כבר
שעונשם יהיה כבד.
כך במרוקו, אך מה לעשות, אם בפרקלה אין תחנת משטרה ואפילו "לא
לרפואה" שוטר אחד? פרקלה? היכן היא בכלל ? במרוקו? שם בכלל לא
ערבי. אין בכלל בא"ב הערבי האות 'פ'! אולי ברקלה? ומה לה בכלל
למתים קדושים? איש לא שמע על יישוב כזה ולא על קדוש יהודי,
שהגיע לשם והחליט דווקא שם להיקבר. פרקלה! היא לא נמצאת בשום
מפה של מרוקו ואפילו לא באטלס ידיעות אחרונות, אכול על ידי חרק
שטוח וכספסף, ששום ק300 לא יוכל לו. והשם? במילון הערבי אין
זכר למילה הדומה. במילון היווני מצאתי פרי-קליין, שפירוש
"להקיף מסביב", כלומר היא מוקפת על ידי ההרים. אחרי שביקרתי
בה, הבינותי שאולי לפני מושבה יוונית עתיקה ואילו הכובשים
הרומיים קראו , בטרם השתלטו על הישוב, שבו באומץ לב התגוננו
תושביו הברברים, הזהירו את כולם מפני המקום, ש"סכנה"
(פריקולום) להתקרב אליו. אגב האיטלקים מזהירים מפני "פריקולו"
ובצרפתית נמצא "פרקלוס" שפירושו בעל-מום.
אבל מה לי ולכם לפרקלה? את פרקלה הכרתי הודות לחברות, שאתן
יצאתי לסיור סנטימנטלי "בעקבות קברות קדושים" למרוקו. אבל בטרם
עזבו את אדמת מולדתם, שכה התגעגעו אליה, ביקשו מיודה המדריך,
שיעניק להם לכל הפחות יום אחד חופשי מסיורים בין הקברות
ובאותו היום יוכלו לבקר את דודות, בת-דודות, שכנות טובות
מרוקניות, שאתן בילו שנים רבות ואפילו חברות לספסל בית הספר,
בטרם נסחפו בגל העלייה הגדול, אחרי קום מדינת יהודים.
אני שלא היה לי אף מכיר במרוקו ובוודאי לא שכנה, נאלצתי
להסתובב יום שלם ברחובות מרכש, לשבת במסעדות ולהסתפק בקבב,
שישליק, כה מוכרים מהארץ וללגום קפה מספלוני חרסינה. על יד
מסגד כתוביה, גדול המסגדים, שהוקם במאה ה12 נתקלתי ביודה.
כתוביה, עליכם לדעת, זה כמו דיזנגוף אצלנו. אם אתה מחפש
מישהו, זהו המקום למפגש.
יודה, שקרא את "עלילותיו של ז'וז' בוזגלו" ובין את מצבי ביום
חופשי ליוצאי מרוקו ניגש ישר אל העניין:
"שמע נא חורשי, אני יודע, שאתה מכיר את כל הסיפורים הקשורים
בקדושי מרוקו, אולי אפילו יותר ממני, קראת הרבה ספרים עליהם,
אתה יודע 'מלאן' שפות, אבל יש מקום, שאינני בטוח שאתה מכיר
ולשם ברצוני מחר לנסוע. בית קברות עתיק, ששם כל אחד, אף אם
אלמוני מסוגל לעשות נסים ונפלאות יותר מהקדושים המפורסמים.
אני מחכה כאן לנהג שאני מכיר אותו היטב ומחר, אם תרצה אתה
מוזמן למקום, שמעטים מהתיירים מגיעים אליו ושאני רוצה להנציח
אותו בווידיו שלי, כדי להראות לאלה שאינם מכירים את המקום
-שיבקרו בו. נו, איך נראית לך הצעתי?"
"אהיה לך אסיר תודה, אם תשחרר אותי מהליכה בלי מטרה ברחובות
אלה ותראה לי מקום חדש."
"אז סגרנו. מחר בבוקר בשעה חמש ניקח אותך מבית המלון ונצא
למרחקים."
ג
פרקלה, שלא שמעתי עליה שוכנת דרומה ממארכש, ארבע שעות נסיעה
בין הרים ובין גבעות, במקום שהאטלס הרם יורד לאט לאט אל
מישור מדבר סהרה. סוף סוף אחרי סיבובים מסוכנים בשבילים שפרצו
עדרי עזים נתגלה לפתע ישוב לבן במישור, המוקף מסביב על ידי
גבעות רמות. קרני השמש הבליטו וחידדו את מראה הבתים שהתמזגו
לכתר מוזהב, בעל חודים, כמו בכל כתר.
"פרקלה, הנה שם!" קרא הנהג הברברי, שמשפחתו גרה שם.
"יודה, תשאל אותו בבקשה, אם מלבד בית הקברות יש שם גם כמה
יהודים השומרים עליו.?"
בתשובה פרץ יודה בצחוק וכששאל אותו הנהג מה פשר הצחוק ויודה
הסביר לו, פרץ אף הוא בצחוק ואחר כך החל להסביר לי ויודה שמח
לתרגם לי את הסברו בעגה הברברית:
"בפרקלה ישנה קהילה יהודית גדולה ועתיקה. אומרים שהם באו לשם
עם חיילים 'הרומים', שאחרי שהתגברו על בני עמנו, בנו שם
'קולוניה'. ומאז אנו חיים יחד. היהודים, שיש להם דת אחרת, בנו
לעצמם שכונה מיוחדת, כמו מלאח בערים אחרות, ששם יכולים לעבוד
את אללה שלהם בצורה שהם רוצים, אך חוץ מזה, מקיימים הם אתנו
קשרים מסחריים .הם מתפרנסים במסחר בתמרים, שגדלים במישורים,
אך עיקר הקשר ביניהם ואחינו הברברים מהווים דווקא בני צאן
.תשאל איך? הם קונים בשוק בני צאן קטנים, שאים וגדיים ומוסרים
אותם לידי חקלאים שלנו, שמוסרים אותם לרועים, שיוצאים למרעה עם
הצאן שלהם. כדי להבדיל אותם מבני צאן משלהם, צובאים היהודים על
גבם משולש כחול אם הם לבנים ומשולש לבן, אם הם בני עזים.
וכשגדלים הקטנים, מוכרים אותם בשוק ומתחלקים שווה בשווה ברווח
עם שכניהם המוסלמים."
"ומה קרה במלחמת העצמאות ובמאורעות , בהם פוגעים אלה באלה?"
"בפרקלה אין חשמל ואין רדיו ואיש לא מתעניין ב"בוליטיקה".
כולם עסוקים בפרנסה וקדושים שלהם הם קדושים שלנו. לא פעם עזרו
גם לנו ואיש זר לא יעיז לפגוע בהם. יודה, האם להיעצר על יד
ביתה של גברת ריינה, הגם בשעה כזאת חושב אני, שתמצא אותה בבית
הקברות על יד הפרחים שהיא מגדלת."
אכן הוא צדק. בבית לא היה איש .פנינו בכיוון לבית הקברות. כאן
נפרד מאתנו הנהג ואחרי שקבע עם יודה זמן, בו יחזיר אותנו,
סובב את המכונית ופנה לביתו.
מיד אחרי שעברנו דרך השער הקבוע בתוך חומה גבוהה גילינו אישה
זקנה וצנומה עם מעדר בידה, הכפופה מעל ערוגת פרחים שבמקום אחד
יצרו שטיח רבגוני.
"צבאח (א)לח'יר מדם ריינה, כיף חאליק?
למשמע הקול, הניחה הזקנה את המעדר וכשזיהתה את הדובר, קרנו
פניה והשיבה:
"שלום סידי יודה, שתהיה בכל שנה בריא ושלם."
"ואת שאלהים יעניק לך כוח לגמור את השטיח שאת שותלת באדמה
בשביל רבי אהרן בעל הנסים"
הצרה, שהאחרים הנחים במקום הזה, מקנאים ברבי אהרן וגם הם
רוצים, שארקום להם שטיח מפרחים וכדי להניח את דעתם, צריכה אני
לחיות, כמו מתושלח, אבל הם לא מוותרים. רק אתמול התעוררתי
בלילה, כששמעתי את קולו המוכר של רב דויד, שנפטר לפני עשר
שנים: "הסתלק מהר מכאן, עזוב אותה או שאשבור לך את הכנף השחורה
שלך." פקחתי בזהירות את עיני וראיתי קרוב למיטתי דמות איומה,
בעלת כנפיים שחורות, בלי כל ספק, מלאך המוות, שלאט לאט יצא
מחדרי."
"כנראה, שבשמים שמעו על כשרונך וגם המלאכים רוצים שבגן עדן
תרקמי שטיחים בשבילם?" השיב לה יודה בקול עליז, "אבל נניח
לחלומות האלה ונשוב למציאות. הנה ידידי אריה, שלא זז לשום מקום
בלי וידיו שלו הסכים יחד אתי להנציח את המקום הבלתי ידוע
לרבים. שנינו נצלם ואת תהיה גיבורה של הסרט על מקום יחידי
במרוקו ואולי בכל העולם, בו המתים במקום לשכב בשקט על משכבם,
מגיבים לפגיעה של קבריהם ואף אם יש צורך נלחמים בפוגעים בהם."
"גבירתי הנכבדה" פניתי אליה, "בטרם נתחיל להסריט ולהנציח את
בית הקברות היחידי במינו, שאלה לי אליך. האם מלבדך, העסוקה
שנים רבות בבית הקברות ואף בלילה חולמת על המתים, עד שנדמה לך,
שכל זה קרה במציאות, ישנם עוד עדים, שכל סיפורים שתספרי לנו,
אירעו באמת ושהם מוכנים להישבע, שהם בעצמם ראו אותם או שמעו
מהוריהם או סביהם, שהיו עדים לנסים אלה?"
"אין לך בפרקלה ובכל הכפרים השכנים, לא רק יהודים, אלא ברברים
שלא מוכרים להם הסיפורים, מה עוללו הנחים בקברות של פרקלה ,
שנקברו לפני שנים רבות" קראה בקול חזק הזקנה.
"אם כך נתחיל, יודה חביבי, תועיל בטובך להסביר לצופים, היכן
אנו ומה סיבה, שדווקא את המקום הקטן הזה ברצוננו להבליט."
פתחתי, כשאני מפעיל את המכשיר.
אחרי שסיים יודה את הרצאתו על פרקלה ועל בית הקברות הנפלא
הנמצא בו ובסוף הציג את גברת ריינה, כנכדה משנית של רבי אהרן
בעל הנס,רמז לגברת ריינה, שלא הניחה אף לרגע את המעדר מידיו
ופתחה:
ד
"המצבה המפוארת שאתם רואים המוקפת כמו שטיח בפרחים רבגוניים
ורק שביל צר מניח למבקש לשפןך את לבו לפני הרבי לגשת לקברו היא
קברו של סבי הגדול, החכם המרוקני הגדול רבי אהרן בחשרה זכרונו
לברכה שהיה ידוע בכל ארצות אפריקה בכינוי "רבי אהרן בעל הנס".
והנס שעשה עוד בחייו זכור עד היום בכל הישובים הברברים אף
הרחוקים.
פעם, כשבית הקברות לא היה עדיין מוקף משלושה צדדים בחומה
גבוהה נכנס איש זר משבט הברברים, שאף פעם לא שמע על קדושת
בית הקברות. הוא הסתובב בין המצבות, התבונן בהן תוך חיפוש אחרי
אבן נאה, שיוכל להשתמש בה בבניית ביתו. לאחר שמצא ,תקע את
מעדרו לאדמה על מנת להרים את האבן. רק תקע את מעדרו לאדמה,
נדבק מעדרו לאדמה וגופו של החופר שותק והוא ומעדרו היו לפסל.
רועה עזים, שראה בסביבה את עדרו ראה מה שקרה ורץ אל מנהיג
הקהילה, כדי לבשר לו מה שקרה בבית הקברות היהודי. השמועה פשטה
במהירות בכל השכונה המוסלמית והמוני העם וביניהם אף מנהיג
העדה מיהר לביתו של רבי אהרן, שנחשב כבר בחייו לקדוש והיה
מכובד אף על ידי הברברים המוסלמים.
"יבין כבוד הרב, האיש שנענש בצדק, איננו מבני המקום וחטא
בשגגה. הוא רגיל היה להוציא מצבות ישנות של הנוצרים ולא ידע,
שלפניו בית קברות של קדושים. אנא רחם עליו ועל תשאיר אותו, כמו
אבן צמוד לאדמה."
אף השכנים הברברים, שליוו את מנהיגו הצטרפו לבקשתו, כשאנחות
מרות פורצות מפיהם.שמע הרבי את תחנוניהם, התעטף בטלית, התרחק
מהם ופתח בתפילת 'שחרית'. אחרי שסיים, פנה אל המנהיג והכריז
בקול חגיגי:
"על דעת המקום" (כאן הצביע באצבעו למעלה, רמז לקדוש ברוך הוא)
"ועל דעת כל הקדושים, שעזבו אותנו"(כאן הצביע באצבעו למטה,
רמז מתים שקברם חילל האיש),"גוזר אני, שמנהיג השבט יביא שלושה
כדים עם שמן למאור ויחלק צדקה לעניים בני ישראל. וכאשר יגיע
הזמן להתפלל 'מנחה' יביא כבש שמן, שישחט בבית הקברות, במקום,
בו החוטא צמוד ודמו ישפך סביב המצבה, שרצה להוציא. ואז יבחר
הרבי עשרה בני עמו למניין ויקיפו שבע פעמים את המצבה. ואז
ישתחרר האיש ,יניע את אבריו ויוכל לשוב לכפרו ולהזהיר את בני
עמו. כן ציווה על מנהיג השבט, שאליו שייך היה החוטא, להקים
מאבנים מסותתות חומה סביב לבית הקברות משלושה צדדים ואם מישהו
יחדור לבית הקברות מהצד פתוח יהפוך לאבן ואיש עוד לא ישחרר
אותו.
כך היה, כפי שרבי אהרון פקד והאיש השתחרר ומיהר לביתו. ואז
ציווה הרבי לצלות את בשר הכבש בו במקום וחילקו את הצלי שווה
בשווה בין היהודים ומוסלמים שנכחו בטכס ונשבעו , שהאיש
מהמוסלמים לא יעיז עוד לחלל את בית הקברות הישן.
מאז התפשט כינויו של הרבי בין כל המוסלמים "רבי אהרן בעל
הנס". וכאשר הגיע יומו להצטרף אל יתר הקדושים, הלכו אחרי מיטתו
המוני יהודים ואף מוסלמים וקברו אותו בבית הקברות הישן במקום
המכובד ביותר. סיפור זה שסיפרתי יכול כל ברברי החי בסביבות
האטלס לאמת.
ועתה סיפור היסטורי הקשור בעם הצרפתי, שכל ותיקי מלחמות שמעו
אותו מפי סבא או אבא שלהם. לאחר כיבוש אלג'יריה ביד הצרפתים
בשנת 1830 בא תורה של מרוקו. לאחר שכבשו את הארץ תרו בכל
מקומות , ביקרו כל הישובים שבאטלס, עד שהגיע למישור סהרה.
פרקלה היפה החבויה בין ההרים, בעלת נוף נהדר ואקלים בריא מצאה
חן בעיניה והם החליטו להקים עיר חדשה, עיר נופש במעלה ההר
מצפון לפרקלה. אדריכל העיר קבע להעביר את הכביש הראשי דרך בית
הקברות הישן.
ריכזו הצרפתים את נכבדי העיר וציוו עליהם לפנות חלק מבית
הקברות הישן, להוציא מתוך הקברים את עצמות המתים וביניהם גם
את עצמות רבי אהרן בעל הנס ולהעביר אותן למקום אחר, הרחק
מהמקום בו תקום עיר הנופש הצרפתית. הסבירו להם נכבדי העיר,
שדבר כזה הוא בלתי אפשרי, שזהו חילול הקודש גס, המתנגד לחוקה
הצרפתית. כאשר ראו שדבריהם לא משפיעים על הצרפתים, שראו בתושבי
פרקלה ברברים (ב' פתוחה!), כמו הברברים, איימו על הצרפתים
בנקמת המתים, שזרים בזו להם וחיללו את קבריהם וכדי להמחיש להם
את גודל הסכנה, סיפרו להם על ברברי המשותק, שרצה להוציא אבן
מקברם. הסיפור נתקבל על ידי הצרפתים כבדיחה , שבה רצו בני עם
פרימיטיבי להבהיל אותם.
גם נכבדי הברברים אימתו את הסיפור על בן עדתם המשותק, אך
המהנדסים הצרפתיים, שדגלו בהגיון ולא באמונות תפלות, לא היו
מוכנים לוותר מהעברת עצמות המתים, על מנת לבצע את התוכניות
שהכינו.
בימים אלה חיה עדיין אישה בת מאה ועשרים, סבתא של סבתא שלי,
מצאצאי רבי אהרן בעל הנס. באו אליה נכבדי העדה וביקשו ממנה
שתיגש לקברו של רבי אהרון הקדוש ואילו הם גזרו על עצמם צום
חמור מעלות השחר עד בבוא השמש. הלכה הזקנה והתפללה, כשנתבקשה
ובלילה נראה לה בעל הנס בחלום והכריז:
"לכי אל אחינו היהודים ואמרי להם, שלא ידאגו ושהמתים, שרוצים
לחלל את קברותיהם ידאגו לעצמם!"
רצה הזקנה בחשכת הלילה, כששומרים צרפתיים מנסים לחקור אותה מה
מעשיה בלילה, הגיעה לנכבדי היהודים וסיפרה להם מה חלמה.
בבוקר, כשחיילים צרפתיים מזוינים הוציאו אותם לבית הקברות,
הוציאו את המצבות שהצרפתים הצביעו עליהן והעבירו אותן הרחק
מבית הקברות ובבוא הערב הלכו לבתיהם, מלאיי דאגה , על שבמו
ידיהם סייעו לחילול בית הקברות. אך מה רבה הייתה השתוממותם,
כאשר למחרת, כשהובאו להמשך העבודה על ידי החיילים, גילו, שכל
המצבות שהעבירו הרחק מכאן נמצאות כולן במקומותיהן. גם הצרפתים
לא האמינו למראה עיניהם. הם ציוו בנוכחותם לעקור את המצבות
ולהעביר אותן משם, אך למחרת ניצבו כל המצבות כבתחילה.
שלחו הצרפתים אחד ממתכננים, שבמו עינין יבדוק את האירוע,
המתנגד לכל חוקי הטבע. אך נגע המתכנן במצבה, כדי לבדוק, האם
היא ניצבת יציבה ומיד נפל, כאילו אגרוף ברזל היכה אותו- מת.
אין זאת, כי האיש על אף מקצועו האמין בכוחות על אנושיים. שלחו
איש שני ושלישי, מוצקי גוף ורחוקים מכל אמונות. אף הם מתו,
כקודם. רק אז הבינו הצרפתים, שאיזה כוח על טבעי, קדוש מגן על
בית הקברות הזה ובאין ברירה הטו את הכביש הרחק מבית הקברות
הישן.
יכולתי לספר, איך סמוך לחג הפסח, ירד שיטפון, שלא היה כמוהו
עשרות שנים, שהציף את כל הסביבה וחתר מתחת לבתי החומר הקטנים
ואיך הודות לפניית התושבים הברברים לקרובה של רבי אהרן בעל
הנס, נפסקו הגשמים. ולרגל הנס הביאו הברברים המוסלמים כבשים
לרוב ושיתפו עצמם בשמחת החג, אך סיפורים על מורידי גשמים
ועוצרים אותם רבים בקרב עמנו ואין דומה להם המאבק של קדושים
הנחים מתחת למצבות נגד הצבא הצרפתי. אף סיפור זה נפוץ בים
שכנינו הברברים. זהו בעצם שרציתי לספר לכם ואם סיפור זה יתפרסם
בארצות אחרות, בהן חיים אחינו יהודים, יהיה זה שכרי."
"הריני מבטיח לך גברת ריינה, שאם אמצא כמה יהודים, בעלי לב
יהודי וכיס פתוח, אפיץ את הקלטות לכל קהילות ישראל ואני מבטיח
לך, שלפרקלה ובית קברות שלה יבאו להשתחוות על קברי הקדושים
אלפי עולי רגל."
"אם ירצה השם! ועתה סלחו לי, כי עלי לשוב לעבודתי." נפרדה
מאתנו גברת ריינה. |
