העולם נראה מוזר לאחרונה -
כי ככל שתחפש אושר אתה תאבד את עצמך.
העולם כבר לא מה שהיה,
גלי הים כבר לא שמחים לחזור לחוף.
ניסיתי למצוא פינת חמלה בלב, מצאתי שנאה וכאב.
רבים האנשים - ומתים, כי הצדק לא לקח אותם איתו, אנשים טועים,
אנשים בוכים- הכל בגלל טעות מרה.

קם עם הבוקר, עם קריאת הציפור, קרן שמש אחרונה של היום, נוגעת
בקצה ראשי, גורמת לי להפיץ חיוך- חיוך אחד ביום- זה כל מה
שנותר בי, לא יכול יותר לחייך- השמש לאיטה נעלמת.

יום יום מחדש מגלה עולמות אחרים-
האם אני צריך זאת- האם אני חיי בזיוף?
השאלה מתרוצצת בראשי- חובטת בי, לא יוצאת מתוכי.

כואב לי, נשמתי פגועה, נשברה, כל הרבה סבל שעברה, גם אני לא
הייתי יכול איתה.
לא, לא רוצה לסיים את זה, רוצה להמשיך- אחרת בצורה שונה, שתציל
אותי- אותנו מתוך עולם רדוף כאב.

האם ישנה שמחה בעולם?
האם צחקוק הילדים נשאר כשהיה, ילדות תמימה- כבר היא משקרת,
העולם התפתח למימדי הרס, תינוק אינו יכול לחיות את אימו כפי
שהיה, משום שהיא גם במסע ההשרדות בעולם למען ילדה- לעולם טוב
יותר.

אישה יפה עומדת מולי, מנסה אני להבין את יופיה, יופי מלאכותי -
כה יפה, תעשיית השקרים השאריה חותמה בה.
והיא כה תמימה למראיה, כי אינה זוכרת את מראה כפי שהיה
שנולדה.

זהו לילה קר, ליל זלעפות- איש איש יושב בביתו וחושב על היום
הבא- כיצד לחיות אותו, עם שלל חוויות עטופות בראשו הוא נרדם
לתוך עוד לילה, לילה שבו הרוח תקבע את המחר, תחיל גורלה ביום.

הנה אני, יושב מול, כותב את מחשבתי- אך כמוני יש כאלף, המנסים
למצוא את פתרון הבעיה, אם יש אחת כזאת בכלל, האם עודנה בחיים,
או האם היא כפי כולם נמוגה לאיטה מהעולם.

היכן הטבע בעולם?
היכן גני הענק המכוסים בורדים, היכן נהרות המים עם מימיהם
המתוקים?
היכן חיות הבר, שלאט לאט מנוצלות על ידי האדם למען יופיו
המלאכותי- אך מבחינתו זה הינו יופי טבעי- כי מחיה הוא בא- לקשט
את חייו, על ידי מותו של אחר.

שאלת הקיום נשאלת,
שאלת המוות נעלמת,
מדוע אנו חיים?
איך הגענו לפה בכלל? מה אנו אמורים לעשות עם העולם הזה?
יש החיים כדי למות, יש החיים על פי טעות, יש החיים בשביל
לחיות.

ואני - למען מה הנני חי?
כדי לשאול שאלות?
כדי לראות אהבות נשברות?
אולי עדין לא נולדתי, ואני נמצא בתקופה של המתנה, עד הבריאה של
העולם החדש- הטוב.